בשבוע שעבר נסע תומר שטיינהאור עם בתו עמית לתל אביב, כדי לבחור שמלת כלה לקראת חתונתה. כשהשניים לקחו הפסקה ושתו כוס קפה בשוק לוינסקי, ההיסטוריה שלחה דרישת שלום לשחקן העבר – לימים שבהם עמית ושני אחיה התאומים עוד לא נולדו. "בשולחן לידנו ישבו כמה אוהדי הפועל חולון, והם ניגשו אליי, דיברו איתי והזכירו לי את המשחק ההוא שאני מעדיף לשכוח. המשחק שסימן את נפילתה של קבוצת הכוכבים בחולוניה", מספר שטיינהאור.
וכששטיינהאור מדבר על נפילה, הוא לא צוחק ואינו מגזים. חולון ובני הרצליה יתמודדו הערב (ראשון, 18:45) בחצי גמר גביע המדינה, וטראומות העבר מרימות את ראשן אחרי 27 שנים. ב-25 במרץ 1995 שתי הקבוצות הללו נפגשו בגמר, במשחק שהיה הרבה יותר מסתם עוד גמר: המנצחת עמדה לזכות בתואר ראשון בתולדותיה.
אלא שבמקום פסטיבל, הפכה הדקה האחרונה לאחד המחזות המבזים בתולדות המעמד – ויש לה אפילו השפעה קטנה על כל אוהד שנכנס למגרשים עד היום: מאז אותו משחק, הסדרנים בשערי האולמות והמוכרים במזנונים אינם מרשים לקהל לשאת בקבוקי שתייה מפלסטיק, ומאפשרים להם להיכנס ליציע רק עם כוסות.
מלכתחילה, נראה שהכוכבים מסתדרים לכבודה של חולון, והכוונה אינה לכוכבים שבשמיים – אלא לאלו שעל המגרש. נחום מנבר, אז איש עסקים ופילנתרופ שמכור לכדורסל, עוד לפני שהפך לאיש שהסתבך בפרשת ריגול לאיראן, הקים באולם הפחים קבוצת גלאקטיקוס שרצתה לאיים על מכבי תל אביב. הוא גייס את רלף קליין ז"ל כמנהל מקצועי, ואסף כוכבים מכל קצות הליגה ומחוצה לה – כשעל המגרש פיזז שטיינהאור לצידם של עדי גורדון, דורון שפע, דיוויד ת'רדקיל, שלטון ג'ונס, מייק "המשוגע" קרטר ופיני לוי, ומהספסל עלה רכז מחליף בשם אורן אהרוני, שיעמוד הערב על הקווים כמאמן הרצליה.
חודש לפני הגמר, מימשו החולונים את איומיהם על מכבי וניצחו אותה 93:107 בחצי. לקרב על התואר הם הגיעו משופעים בביטחון עצמי; ביום ראשון בשבוע, במחזור הנעילה של הליגה הלאומית, גברו על הרצליה 91:96, סיימו במקום השני והורידו את יריבתם למשחקים על מקומות 8-5. האכזבה בשרון הייתה גדולה; במועדון הודו שגם ניצחון היסטורי ימתיק רק במעט את הגלולה המרה שקרויה עונת 1994/95, שהייתה בינונית להחריד מצידם. עם אמיר כץ, רותם ארליך וקורן אמישה בקו האחורי, לצד פול תומפסון וג'ון הדסון כצמד זרים נפלא, וכשעל הקווים אפי בירנבוים – בקבוצה ציפו ליותר בעונתם השלישית בליגה. וכמה שהם טעו. הניצחון בגמר, 77:88, תויק באותיות דהב בספרי ההיסטוריה והפך לרגע שיא שלא שוחזר עד היום.
כך או כך, מאחורי הקלעים כבר החלו לצוץ סימני האזהרה לקראת מה שעתיד להתרחש, אבל איש לא הבחין בהם; למעשה, הם מתגלים במלואם רק עכשיו. "או-הו, אתה מזכיר לי נשכחות עכשיו", אומר כץ, שהוכתר למלך הסלים הישראלי באותה עונה עם 20.5 נקודות בערב. "בפעם הקודמת שחולון והרצליה נפגשו בגביע, שרפו לשכן שלי את האוטו".
– לשכן שלך? למה?
"במשחק הליגה שקדם לגמר, אוהדי חולון כל הזמן קיללו אותי. לא היה להם משהו אישי נגדי, ודווקא אהבתי אותם עוד מהימים שבהם שיחקתי בקבוצה, אבל הם פשוט רצו להוציא אותי מאיזון. שכרתי אז דירה עם רותם ארליך, שותפי לקבוצה, והייתה לי מכונית ספורט אדומה. אני לא יודע למה, אולי הייתה לי הרגשה רעה, אבל החניתי אותה בחוץ. אחד השכנים, שגם לו הייתה מכונית ספורט אדומה, חנה בסמוך אליי, ובאחד הלילות באותו שבוע הציתו לו את הרכב. היה לנו ברור במי מדובר, למרות שהמשטרה לא תפסה עד היום את האחראים למעשה. אחר כך, עד הגמר, ניידות עשו פטרולים בסביבה שלנו".
– לא פחדת?
"לא, זה לא השפיע עליי. אני ראיתי רק את הסל והכדור, וכל השאר היו רעשי רקע שבכלל לא שמעתי ולא הבחנתי בהם. הבעיה הייתה אחרת: הגענו לגמר בכושר לא טוב, ודי חששנו מהגמר. האווירה הזאת הורגשה היטב, והיו"ר זאב מואטי החליט לעשות מעשה: באותו שבוע הוא אסף אותנו באולם הביתי בהרצליה ועשה לנו על האש, כדי לשחרר את הלחץ ולהעלות את המורל. בסוף זה הצליח. הגענו מפוקסים, לא עניין אותנו שום דבר חוץ מהזכייה. מהרגע שעליתי למגרש הבנתי שלא נרד ממנו בלי לנצח".
– ובכל זאת, לא היה רקע של שנאה בין חולון להרצליה, ולא היה מדובר ביריבות קשה כמו בין מכבי להפועל תל אביב לדוגמה. איך המתח הגיע לגבהים כאלה?
"כולם היו לחוצים בגלל המשמעות של היום הזה. אל תשכח שמדובר בשתי קבוצות שלא לקחו לפני כן שום תואר, וגם הייתה תחושה שזאת הזדמנות שאולי לא תחזור, כי השליטה של מכבי תל אביב באותן שנים הייתה די מוחלטת, ומה שקרה לה בעונת הדובדבנים נתפס כהחלקה חד פעמית. גם בדיעבד, העובדות הוכיחו שהלחץ היה במקומו: אמנם ניצחנו והנפנו את הגביע, אבל מאז הרצליה לא זכתה בעוד תואר, וחולון נאלצה לחכות עד 2008 לפני שזכתה באליפות הראשונה שלה".
ב-1995 לא שמעו על פיצולי כרטיסים, ואפילו ערב הגמר הפך להצגה כפולה. ב-18:30 הביסה אליצור חולון את אליצור רמלה 72:90, זכתה בגביע המדינה לנשים וקיוותה שקבוצת הגברים של העיר תשלים דאבל ותהפוך את כיכר הדמעות בשדרות קוגל – זו שהמוני בית ישראל נכשלו בה בטסטים – לכיכר השמפניה. בתפר שבין המשחקים נערך טקס פרישה לכבודה של ענת דרייגור, הזמר חופני כהן שר את ההמנון הלאומי ולהקת המחול של אתי פולישוק הופיעה על הפרקט.
המשחק שודר בערוץ 2, ולפני הטיפ אוף נשמעה התרועה הקבועה לכבוד כניסתם של נשיא המדינה עזר ויצמן ז"ל ופמלייתו. "זה המשחק הכי חשוב בקריירה שלי עד עכשיו", הודה גורדון. "העובדה שלא זכיתי עד כה בשום תואר לא אומרת הרבה, כי מכבי תל אביב תמיד זכתה בכולם, ולרוב השחקנים אין תואר. אני משחק בעיקר לשם ההנאה, והחשיבות לנצח היא משנית". לא כולם, התברר בסוף הערב, התחברו לטקסט שלו.
העצבים נתנו את אותותיהם על הקבוצות הנרגשות, וגם על השחקנים המנוסים ביותר בשורותיהן. הרצליה פתחה את המשחק עם 0 מ-5 מהעונשין (וסיימה אותו עם 22 מ-39), וראתה כיצד חולון בורחת ל-16:25. שני אנשים החזירו את בירנבוים למשחק: כץ, שירה שלשה מחצי מגרש עם הבאזר והוריד את קבוצתו להפסקת המחצית ביתרון 39:42, ועוד איזה אחד, הדסון.
"כל השבוע הרדימו אותנו עם הדסון", מאשים שטיינהאור. "אלה שיטות שהיו נהוגות אז. בכל מקום, ומעל כל במה, סיפרו שהוא פצוע בקרסול, ובכלל לא יוכל לשחק, והוא לא מתאמן. ואז הוא בא ונתן הצגה, כמובן".
כץ (אולי זה המקום להזכיר שמדובר בעורך דין) דבק בגירסה המקורית. "הוא באמת היה פצוע", נשבע הגארד. "היה לו משהו בקרסול, ולא האמנו שהוא ישחק. הפיזיותרפיסט משה סגל עבד עליו יום ולילה כדי להכשיר אותו, ובסוף הוא עלה לשחק". לא סתם עלה: הזר הנפלא של הרצליה קלע 24 נקודות וקטף 16 ריבאונדים.
חולון לא נכנעה, וכשנותרו 52 שניות לסיום היא פיגרה רק 82:77, אבל אווירת הכאוס כבר פשטה על ההיכל כולו. בקבוקים הושלכו מהיציעים, והמתח ניכר גם על הספסלים ועל הפרקט עצמו. ג'ונס ביצע עבירה במתכוון ומחה בצורה אגרסיבית בפני השופטים, שבכלל הוטרדו מדברים אחרים. אסא קמינר מיהר למזכירות ולכרוז, ודרש "שיפסיקו לזרוק בקבוקים ושהמשטרה תעשה סדר, אחרת אני מפסיק את המשחק".
שניות אחר כך, בקבוק פגע בצווארו של השופט. "עכשיו אתם מרוצים שנפגעתי?", צעק לעבר אנשי איגוד הכדורסל, ואחד מהם השיב לו "תפסיק לעשות הצגות ותגמור את המשחק, נשארה פחות מדקה". הרוחות לא ממש נרגעו. החפצים המשיכו להיזרק מהיציע, מנבר נטל את המיקרופון ואיים: "אני מבקש מכל הקהל להפסיק את ההשתוללות הזאת. אם אתם ממשיכים עם זה, אני עוזב את חולון!".
לרגע, נדמה היה שזה הספיק. המשחק חודש, תומפסון הספיק לקבל סטנדינג אוביישן וארליך קבע בשתי קליעות עונשין את התוצאה הסופית, ועם הבאזר – הכל התלקח מחדש: ג'ונס כידרר, מיקי הרמן ז"ל שלח אליו כתף והזר של חולון הטיח את הכדור בפניו והטיל אותו לרצפה. ההרצליאני התאושש, הצטרף לחגיגות, וגם זה לא עזר כדי להרגיע את הרוחות. בזמן שבירנבוים התראיין לטלוויזיה ואמר שהוא "אוהב מאוד את חולון ואת האוהדים שלה", הופר השידור בקרב אגרופים בין קרטר לדב הרמן, אחיו של מיקי.
מי שהוציא את הערמונים מהאש היה הנשיא ויצמן. "בושה וחרפה", סינן ברדתו לפרקט אל מול המהומות, ונטל את המיקרופון. "קהל נכבד! אם לא יהיה פה סדר תוך כמה דקות, תתכבדו להישאר לבד ואני אלך. אני מבקש סדר!". הוא נענה בשריקות בוז מהצד הסגול ביציע, אבל בכך חוסל האירוע.
דקה אחת שנמשכה 16 דקות: הביזיון בגמר הגביע ב-1995
"עמדתי על הפרקט והייתי חסר אונים. עזוב את התוצאה, ברור שהייתי מבואס מההפסד, אבל כל מה שקרה מסביב, מול הנשיא, היה פשוט מגעיל", מסכם שטיינהאור. "אם קבוצת הכוכבים שנתפרה בחולון הייתה לוקחת תואר באותו ערב, זה היה משנה את ההיסטוריה של המועדון, אבל מה שקרה שבר הכל".
כץ: "אהבתי מאוד את אוהדי חולון, אחרי שחוויתי אותם מקרוב כשחקן הקבוצה (17.5 נקודות למשחק בעונת 1991/92), אבל הם התנהלו בצורה די בעייתית בתקופה ההיא. הכל התחמם, וגם לנו היה את מיקי ז"ל ואחיו דב ביציע, שלא טמנו את ידם בצלחת. וכשמינוס ופלוס נפגשים, נהיה חשמל באוויר. לא חששתי, כי ידעתי שאף אחד לא יפוצץ את המשחק דקה או שנייה לסיום, אבל די התביישתי שדבר כזה קורה בשידור חי בטלוויזיה, מול 10,000 צופים ונשיא המדינה".
– הכאוס הזה העיב על החגיגות והשמחה?
"מה פתאום?", צוחק כץ, שהגביע באותו לילה היה לתואר היחיד שבו זכה בקריירה. "באותו לילה שום דבר לא יכול היה להעיב על האושר שלי. הלכנו למסעדה בהרצליה, באו אוהדים לכיכר. רותם ואני לא הלכנו לישון עד הבוקר, רק אחרי שירדנו למטה וקנינו עיתונים. זה היה מטורף".
ואיך הדברים נראו מנקודת המבט הממלכתית של פמליית ויצמן? "היה שמח בעיירה", נזכר מנכ"ל בית הנשיא דאז, אריה שומר. "הייתי שם, ביד אליהו, והרשתי מיד שנקלענו למעמד לא פשוט ולא שכיח".
– זו כנראה הפעם היחידה בהיסטוריה שבה נשיא המדינה נטל את המיקרופון ואיים לעזוב.
"עזר תמיד אהב להיות מעורב, והיה חשוב לו שהכל ייעשה בצורה מסודרת. הנשיא הוא נציג העם, והוא הבין שמבזים כאן את כבוד העם. הוא הודיע גם לאנשי איגוד הכדורסל והקבוצות – אתם לא רוצים? אני אלך הביתה, ושיחלק את הגביע מי שיישאר כאן. הוא לא היה יכול לסבול שיש ריבים על דברים כאלה בספורט. אין ספק שהאיום שלו הרגיע את הרוחות".
– תמכת בצעד שלו? הוא התייעץ איתך?
"עזר לא היה צריך להתייעץ, הוא תמיד היה ספונטני. הוא היה זה שקובע ומחליט, ואני – במקסימום – הייתי צריך להרגיע אותו מדי פעם. אבל לא במקרה הזה. הוא שלט במערכת".
– היום, במרחק של 27 שנה, אתה יכול לחשוף אם הייתה לו העדפה לקבוצה מסוימת?
"הפייבוריט שלו בספורט היה בכלל איל ברקוביץ', וגם זה היה יותר בגלל אשתו ראומה".
אחרי שהעשן התפזר, התברר עד כמה המשחק הזה היה היסטורי. חולון ספגה עונש רדיוס והודחה בידי הפועל גליל עליון בחצי גמר הפלייאוף, ומנבר עמד בהבטחתו ועזב להפועל ירושלים. רבים מאוהדי הסגולים מאשימים עד היום את גורדון בהפסד, והוא עבר לבירה יחד עם הספונסר ועם שפע ולוי, במה שבדיעבד גרם להצתת היריבות המרה בין שני המועדונים.
כך או כך, חולוניה נאלצה להמתין לא פחות מ-13 שנים נוספות לפני שתזכה בתואר הראשון שלה; והרצליה? היא החליפה את בירנבוים במולי קצורין, ומעולם לא שבה למעמד.
"אני לא יודע מי ינצח הערב", מתפייט אחד ממשתתפי המשחק הערב, "אבל יש לשתי הקבוצות ולקהלים שלהן משימה אחת חשובה – להחזיר את השדים לבקבוק".
