אין ישראלי שפוי שלא מעריץ את אלי שרעבי. אחד האנשים הכי מעוררי השראה, הכי מאחדים, הכי מרשימים והכי אמיצים וכובשי לבבות שיש פה. ההופעה שלו באו"ם בשבוע שעבר הייתה אחד הדברים הכי חשובים שיצאו מהקטסטרופה האיומה של ה-7.10. ולכן, דווקא העירבוב של סיפורו של אלי, עוצמתו ואישיותו, עם אירוע מטופש כמו כדורגל – נראה לי מוגזם ומיותר. בכלל, כל נאומי המוטיבציה והערכים האלה נשמעים לי חסרי תועלת ותוחלת, ותמיד צריך לזכור את מה שסיפר בעבר דורון כהן, שהיה שליח "חדשות" למשחק הכי גדול בתולדות נבחרת ישראל – ה-2:3 על צרפת בפריז ב-1993: עד שעתיים לפני המשחק, השחקנים כולם עוד היו בשאנז אליזה, קנו נעליים ובגדים, והמשחק או הערכים או הציונות עניינו להם את הקצה של הזרת.
את סיפורו מעורר ההשראה של אלי שרעבי מלך ישראל אפשר לשמור לאירועים חינוכיים וחשובים הרבה יותר. תשאירו לשחקני כדורגל את הזכות להיות – בסך הכל – שחקני כדורגל. לפעמים הם אפילו טובים בזה.
עצה בחינם לקברניטי ערוץ 5: איתי שכטר מעצבן לאללה. לא בשטויות שהוא אומר כפרשן ("מנור סולומון הוא הטוב בעולם בכניסות משמאל לימין"), כל הפרשנים (וגם כותבי הטורים, קצת מודעות עצמית!) מלאים בשטויות ובטעויות. אבל יש לשכטר הרגל מעצבן אפילו יותר מלדבר שטויות: הוא צועק לתוך המיקרופון כאחרון האוהדים. צרחת ה"יש!!!" שלו בגול של דן ביטון הייתה מפחידה, שלוש צרחות ה"יש!!!!!" שלו בגול של דסה היו בלתי נסבלות על גבול המעושות, וה"יווו" שלו אחרי כל החמצה, ובמחצית השנייה היו הרבה כאלה – זה אחד הדברים המעייפים ביותר שיש. מוזר שהוא לא צעק "עמה עמה" בכל התקפה של אסטוניה. מאחר שלפרשנות שלו אין ממש ערך, נשאלת השאלה: בתור מה שלחתם אותו לשם, ערוץ הספורט, אולטראס נבחרת?
מה דעתך על הכתבה?