קשת בענן

מאת: דורון בר   צילום: ההתאחדות לכדורגל האתר הרשמי

את משחקי גמר אליפות אסיה 1960 הוחלט לקיים בסיאול, בירתה של דרום קוריאה. לפי שיטת המשחקים המוקדמים, בהם הנבחרות השונות מתחרות על הזכות לעלות לטורניר הגמר, יבשת אסיה חולקה לשלושה אזורים, כאשר בכל אחד מהם תשתתפנה ארבע נבחרות וזאת שתסיים במקום הראשון בכל בית, תעפיל למשחקים בסיאול.

בעיניה של פיפ"א באותן שנים, השתייכה ההתאחדות לכדורגל הישראלית לאסיה והנבחרת הכחולה-לבנה נהגה להשתתף במשחקי אליפות היבשת וגביע אסיה בקביעות. בהתאם לכך, הנבחרת הישראלית השתתפה במוקדמות אליפות היבשת שבסיאול ושובצה לבית מערב אסיה. אותם משחקי המוקדמות נערכו במחוז קראלה, בעיר ארנקולם שבפלך קוצ'ין בהודו בחודש דצמבר 1959.

מאמן נבחרת ישראל דאז, גיולה מאנדי, בחר את סגל 18 השחקנים הבאים למשימת העפלה: מיכאל פורטל, חיים בוך, חנוך מורדכוביץ', שאול מתניה, מישל בן דוד, אמציה לבקוביץ', גדעון טיש, משה חלדי, יוסף גולדשטיין, שמואל לוי, יעקב גרונדמן, נחום סטלמך, רפי לוי, רחביה רוזנבויים, יהושע גלזר, זכריה רצאבי, אברהם מנצ'ל ושלמה לוי. נבחרת ישראל התאכסנה במלון המפואר "מאראבל" אליו נהרו מאות מיהודי קוצ'ין במשך כל שעות היום.

סגל נבחרת ישראל למשחקי המוקדמות בהודו (ההתאחדות לכדורגל האתר הרשמי)

נקבע כי כל הנבחרות ישחקו פעמיים האחת נגד השנייה, ומשך המשחקים קוצר ל-80 דקות. המשחק המסקרן ביותר נקבע ל-10 בדצמבר 1959 נגד נבחרת פקיסטן, שאיחרה להגיע לארנקולם ולא השתתפה בטקס הפתיחה הססגוני והמרהיב ביופיו. 

לפני המשחק נגד פקיסטן שיחקה ישראל נגד נבחרת פרס (איראן של היום) בו הפסידה בתוצאה 3:0,  ונגד נבחרת הודו  המארחת בו היא ניצחה 1:3. שעות של מריטת עצבים עברו על הישראלים באצטדיון של ארנקולם עד שהתברר כי פקיסטן, המדינה המוסלמית הגדולה, הפרה בגלוי את החרם הערבי הספורטיבי על ישראל, אותו הובילו מצרים וסוריה שעסקו בתעמולה גדולה כדי לקדם את הנושא.

חשיבותו המדינית של המהלך הפקיסטני היה ברור, ונפוצו שמועות באשר לפגישה חשאית בין ראשי המשלחת הישראלית – צבי ברים, אבנר ישראלי ויצחק בן-בסט לבין המשלחת מפקיסטן.

כרזה לקראת משחקי המוקדמות (ההתאחדות לכדורגל האתר הרשמי)

לפני המשחק הפגינו הפקיסטנים ידידותיות, לחצו ידיים והצטלמו עם השחקנים הישראלים. 16  אלף צופים נכחו במשחק, לבושים לבן, כשמאות שמשיות פרוסות מעל לראשיהם כדי להתגונן מפני קרני השמש הלוהטת.

בין הצופים היו למעלה מ-3000 מיהודי האזור. שתי הנבחרות עלו על כר הדשא והקפטן הישראלי, נחום סטלמך, החליף דגלים עם קפטן פקיסטן, עומר קויום. שפט את המשחק ההודי ג'אקארבאטי.

הרכב ישראל היה: מיכאל פורטל, שאול מתניה, חנוך מורדכוביץ', אמציה לבקוביץ', משה חלדי, גדעון טיש, שלמה נהרי, נחום סטלמך, רפי לוי, יוסף גולדשטיין ושייע גלזר. הרכב פקיסטן היה: סידיק, קויום, אבו חוסין, מסעוד, צ'אפור, פאקיר, חוסין, כביר, עומר, עבדואללה ויוסוף.

המשחק התנהל בשליטה כמעט מוחלטת של ישראל מול הגנה פקיסטנית צפופה של שבעה ושמונה שחקנים, אותם הנהיגו קויום ואבו חוסין. משחקם של שחקני פקיסטן היה נוקשה, אך הוגן למדי. בדקה ה-20 החליף אברהם מנצ'ל את גדעון טיש, אך עד לשריקת המחצית לא הובקעו שערים.

כותרת הניצחון בשערו של חדשות הספורט (ההתאחדות לכדורגל האתר הרשמי)

הישראלים החלו לגלות קוצר רוח נוכח חוסר היכולת להבקיע שער בשל כדורים שפגשו את הקורה או בשל  זינוקיו של השוער סידיק שעצר אותם. בדקה ה- 55 השתחרר הלחץ במגרש כאשר נחום סטלמך מסר לרפי לוי, שבסיבוב מהיר בעט את הכדור לתוך הרשת וקבע 0:1 לישראל.

חלפו רק עשר דקות ובדקה ה-65 כבש הקפטן סטלמך שער מרהיב. הוא חטף כדור מפאקיר על קו מחצית המגרש, פרץ במהירות, הגיע לרחבת ה-16, עבר את הבלם קויום, הטעה גם את השוער סידיק שזינק לצד שמאל ובעט את הכדור לפינה הימנית של הרשת החשופה – 0:2.

הקהל קם על רגליו והריע לשער הישראלי, אך בכך לא הסתיים המשחק. שער ישראלי נוסף בדקה האחרונה של המשחק נכבש על ידי שלמה נהרי. תחילה אושר השער על ידי השופט ההודי, אך לאחר מכן נפסל בגלל סימון לנבדל של הקוון המאלאי נאטראפאס. בעת בה התחבקו הישראלים במרכז המגרש נקבעה תוצאת המשחק הסופית – 0:2 לישראל.

בסיום המשחק השתנה יחסם של הפקיסטניים, אשר סירבו להגיב למחווה של כדורגלני ישראל שהושיטו להם את ידיהם ללחיצת ידיים כנהוג בסיום משחק. לאחרי מספר דקות נכנסו לחדר ההלבשה הישראלי הקפטן הפקיסטני קויום ושניים מחבריו, והתנצלו על ההתנהגות הבלתי ספורטיבית של נבחרתם. השלושה חיבקו את השחקנים הישראלים והקפטן נחום סטלמך זכה לשי אישי צנוע מעמיתו.