מכבי ת"א זכתה בטורניר שניאור

מאת: מערכת ספורט2

בימים ראשון עד שלישי השבוע התקיים בעיר אילת הטורניר המסורתי השלישי לזכר כדורגלן ומאמן העבר של נבחרת ישראל, יצחק (איציק) שניאור. המשחקים נערכו בארבעה מגרשים בעיר בהם צפו מאות מתושבי אילת והורים רבים שירדו דרומה.

בטורניר השתתפו 44 קבוצות שכללו כ–800 שחקנים בגילאים 10 עד 16. משחקי הגמר: דרג א': מכבי ת"א – עמק חפר 1:6; דרג ב': עמק חפר – בית"ר ר"ג 1:3; דרג ג': פרדס חנה – בני אילת 2:3; דרג ד': הפועל ר"ג – עירוני טבריה 0:5; דרג ה': מטה אשר – הפועל ר"ג 2:3.

חמזי מואסה מעמק חפר זכה בתואר מלך השערים, בעוד שי בן שמואל ממכבי ת"א הוכתר לשחקן המצטיין בטורניר. למאמן המצטיין נבחר ניסים דבש ממכבי ת"א.

הגביעים והמדליות הוענקו לקבוצות על ידי משפחת שניאור המורחבת. כל שחקן שהשתתף בטורניר קיבל תעודה בה צוינו ערכיו של יצחק שניאור ופעילותו הספורטיבית כשחקן וכמאמן. כמו כן קיבלו השחקנים מדליה הנושאת את דיוקנו. במהלך הטורניר אורגנה השתלמות למאמנים בהם נשא אשר גולדברג דברים על שניאור כלוחם על עצמאות המדינה וכספורטאי, דני דבורין דיבר על יחסי מאמן ותקשורת, אמנון רז על כישרון השחקן, זאב זלצר על דמות המאמן ותפקידו בהכשרת השחקן והכנת הקבוצה וברוך גלבוע דיבר על לימוד הכדורגל בשיטת "שלושה צבעים". לטורניר בשנה הבאה מתוכננות להגיע קבוצות מגרמניה, רוסיה ואוקראינה.

סיפורו של יצחק שניאור

יצחק שניאור, שהכול קראו לו איציק, הלך לעולמו ביום ראשון 20 בנובמבר 2011 והוא בן 86 שנים. האיש שייך לדור הנפילים של הכדורגל הישראלי עוד מלפני קום המדינה. הוא היה כדורגלן ולוחם שנאבק על עצמאות ישראל כאשר פעל בשורות הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל). שניאור היה שחקן כדורגל מוביל במדינת ישראל וקפטן הנבחרת הלאומית. לימים הפך למאמן הלאומי ביחד עם ידידו יעקב (יענקל'ה) גרונדמן.

יצחק שניאור נולד ב-11 בנובמבר 1925 בעיר צ'נסטכובה שבפולין. כאשר היה בן שמונה שנים עלתה משפחת שניאור, לארץ ישראל. באותה עת הייתה ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי. בגיל 14 העדיף שניאור להירשם לקבוצת הנוער של בית"ר תל-אביב אשר נוסדה כמה שנים קודם לכן. בבחירתו זו דחה שניאור את הצעתו של אגון פולאק, מאמן מכבי תל-אביב, לשחק במועדונו.

שניאור הצעיר בחר במאמן בית"ר תל-אביב לאיוש (אריה) הס, מגדולי כדורגלני הכח וינה המפוארת של שנות ה – 20. הבחירה בסמל המנורה הייתה מובנת מבחינתו כי יצחק שניאור היה חבר בקן הנוער של בית"ר אשר חבריה האמינו בתורתו של המנהיג זאב ז'בוטינסקי בחרו ללכת בדרכו. המאמן הס הקדיש זמן רב מזמנו לטיפוחו של יצחק שניאור ולימד אותו לאהוב את משחק הכדורגל הספורטיבי הישר וההוגן.

בראשית דרכו שיחק שניאור כחלוץ בבית"ר תל-אביב וכבר בגיל 15 הצטרף לאימוני הקבוצה הבוגרת. בית"ר תל-אביב הייתה בתחילת שנות ה-40 קבוצה חדשה בליגה הראשונה. באימונים הפך שניאור הצעיר לחלק מהחבורה לצידם של אגדות כדורגל של התקופה כמו נתן פנץ, אריה (לוניה) דבורין, אברהם בוגדנוב, ארנסט (וורמש) וינברגר, בנימין מזרחי, יום טוב מנשרוב, צבי פוקס ואליעזר שפיגל.

בראשית שנת 1942 הפך לשחקן הרכב קבוע ושותף לזכיית בית"ר תל-אביב בגביע הארץ ישראלי. שניאור עשה זאת כבר בעונה הראשונה שלו בקבוצת  הבוגרים כאשר קבוצתו ניצחה את מכבי חיפה 1:12. בחודש דצמבר 1945 שיחקה בית"ר תל-אביב במפגש ידידות לעיני 20 אלף צופים באצטדיון המכביה נגד קבוצת הפאר היוגוסלבית, היידוק ספליט. הבית"רים הדהימו בניצחון ענק 2:4 על קבוצת הפרטיזנים של נשיא יוגוסלביה טיטו. החגיגות שנחגגו בסיום המשחק היו גם לכבוד סיום מלחמת העולם השנייה.

בית"ר תל-אביב קיימה משחקים רבים נגד נבחרות של הצבא הבריטי כמו "הוונדררס" ו"קורינטיאס", קבוצות שהיו על טהרת שחקנים מנבחרות אנגליה, אירלנד וסקוטלנד. הבריטים ציינו בעיקר את משחקו "האנגלי" של יצחק שניאור.

שניאור היה לוחם בשרות האצ"ל והשתתף בפעולות מבצעיות רבות החל ממעקבים אחרי קציני הבולשת הבריטית וכלה בפעולות אמת מבצעיות חסויות. היו ימים רבים בהם נעדר מבית הוריו אשר ידעו על עלילותיו של בנם. בין הפעולות בהן השתתף ועליה סיפרו חבריו של שניאור הייתה שוד רכבת אנגלית עליה היה כסף רב ש"נלקח" לצרכי המרד. שוד הרכבת היה בצהרי היום וכבר אחר הצהרים הופקד שניאור על מרכז הגנת קבוצתו. ב–1947 פרקו הבריטים את בית"ר תל-אביב בצו הנציב העליון בטענה ששחקניה הם לוחמי מחתרת. קבוצה חדשה בשם "נורדיה" הוקמה במקומה ושניאור נמנה על שחקניה עד לפירוקה ביום של הכרזת העצמאות למדינת ישראל ב-1948.

בראשיתה של 1949 עבר יצחק שניאור למכבי תל-אביב אשר עזרה לו להתקבל כחבר בקואופרטיב "דן". במשך עשרות שנים השכים שניאור קום לעבודתו כנהג אוטובוס בקו 4. רבים מאוהדי הכדורגל היו ממתינים ל"אוטובוס של שניאור" כדי להיות בקרבתו של שחקן הכדורגל הנערץ. עידן מכבי תל-אביב של שניאור היה המפואר ביותר.

ב-1948 המריאה נבחרת ישראל למסע משחקים בארה"ב לצורך גיוס תרומות למען המדינה החדשה. ישראל הפסידה לנבחרת האולימפית של ארה"ב 3:1. במשחק זה רשם יצחק שניאור את הופעת הבכורה שלו כשנכנס למשחק כמעט בסיומו כמחליפו של שלום שלומזון אשר שבר את רגלו.

שבע שנים שיחק שניאור במכבי תל-אביב, בעיקר בעמדת הבלם, כשבמשחקים אחרים היה חלוץ כמו בעונת 1954/55 בניצחון 0:12 על הפועל בלפוריה בו הבקיע שישה שערים!  שניאור היה בועט את כדורי העונשין של מכבי תל-אביב ממרחק 11 מטרים לאחר עזיבתו של אלי פוקס. הוא זכה בארבע אליפויות ושני גביעי מדינה עם מכבי תל-אביב של שנות החמישים לצידם של אברהם בנדורי, אלי פוקס, יונה פוקס, יוסף גולדשטיין, ישראל חליבנר, נח רזניק, שמואל ישראלי, צביקה סטודינסקי, שאול מתניה, שייע גלזר, רפי לוי ויוסף מירמוביץ'.

בנבחרת ישראל הופיע שניאור 15 פעמים: במוקדמות אליפות העולם של 1950 בברזיל ובמוקדמות אליפות העולם בשוויץ ב–1954. לאחר פרישתו של חברו אלי פוקס מנבחרת ישראל היה יצחק שניאור הקפטן הלאומי. זכור במיוחד תפקידו היוקרתי כקפטן הנבחרת הלאומית בשני המשחקים על הכרטיס לאולימפיאדת מלבורן 1956 נגד נבחרת רוסיה במוסקבה ובמפגש הגומלין באצטדיון רמת גן.

עם שובה של הנבחרת מהמזרח הרחוק ולקראת עונת 1956/57 פרש שניאור ממכבי תל-אביב והפך למאמן שחקן/במכבי יפו, אותה הוביל לגמר הגביע של 1957 נגד הפועל פתח-תקווה במשחק שנערך בקריית אליעזר חיפה, בו הפסידה יפו 2:1.

שניאור אימן תריסר קבוצות לאורך 36 שנים וזכה להוביל את קבוצות הכח מכבי רמת גן, מכבי תל-אביב והפועל תל-אביב לזכיות באליפות. כמו שחקני העבר של נבחרת ישראל ג'רי בית הלוי, אלי פוקס, משה וארון, יוסף מירמוביץ', עמנואל שפר, אדמונד שמילוביץ' ודוביד שוייצר זכה גם שניאור לכבוד המגיע לו כשמונה ביחד עם יעקב גרונדמן לאמן את  הנבחרת הלאומית והשניים הפכו לצמד הידוע ש"ג .

ישראל ששיחקה באותם ימים (1989) בבית האוקיאני, עברה את נבחרת אוסטרליה והתמודדה על הכרטיס ה–24 למונדיאל נגד נציגת דרום אמריקה, קולומביה, אך נכנעה 1:0 בבראנקייה וסיימה בתיקו 0:0 בלבד בר"ג. לאחר שסיים את תפקידו בנבחרת ישראל אימן שניאור את הפועל תל-אביב אך החליט לסיים את פרק הכדורגל הפעיל בתחילת העונה לאחר 11 מחזורי ליגה כשהוא בן 67.

שניאור תמך בסתר בכדורגלני עבר נצרכים ובמשך שנים ארוכות נשמרה הידידות והקרבה לשחקני מכבי תל-אביב של שנות החמישים אתם הקפיד להיפגש באופן אינטנסיבי וקבוע בבית קפה מוכר ברחוב דיזנגוף. בבית הקפה נשמעו סיפורי העבר נוסטלגיים על הימים היפים שעברו ואינם עוד. שניאור הניח אחריו רעייה, חוה, ושלוש בנות: דרורה, ישראלה ואירית, נכדים ונינים. יהי זכרו ברוך.