אחת המכות הגדולות שמאיימות על עתיד הכדורגל הישראלי היא השתלטות הקומץ על הרחוב. בלי להיכנס לרגע לגודל הקומץ – יש קהלים שהקומץ שלהם זה כמעט כולם – אנחנו צופים בתופעה שהולכת ובולמת כניסת משקיעים לכדורגל הישראלי.
קם לו קומץ אנשים, רובם משועממים, ובונה אידיאולוגיה, לפעמים מופרכת לחלוטין, למועדון שלו, הולך ונלחם על זה מול האנשים שמתחזקים את הקבוצה וגורם לבריחתם. אלימות, גם אלימות מילולית, אינה מתגמלת איש זולת המשתמשים בה. המשקיע יכול לאהוב את המועדון, את שכרון הכוח שבשליטה בו, אבל כשהמשפחה שואלת אותו אם בשביל זה הולכים החסכונות של הילדים, הספקות מעלימות את הפנטזיה.
- מכבי חיפה בוחנת אפשרות לצרף את סליחי
- יוקאנוביץ' מוטרד מהיכולת של מכבי ת"א
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1
הבעיה העיקרית בהתארגנות נגד בעלים היא רפיון הרוב השפוי, השקט, האוהד. הוא לא מעורב רגשית עד כדי כך בחיי המועדון. הוא קונה מנוי לכל היותר, מגיע בשבתות, קורא קצת מה כתוב בעיתון, ולפעמים מתקשקש קצת ברשתות החברתיות עם בני מינו, האוהדים הבדלנים. הוא לא יעמוד מול הבעלים וגם לא מול הקומץ. הוא יספוק כפיים, אולי ימרוט בסתר כמה שערות, ואם המועדון ייעלם בענן האבק שתשאיר האלימות, הוא ילך לכל הפחות לחדר כושר להתפרק על משקולות או לכל היותר לחוג ברידג'.
לא, אנחנו לא מדברים על בית"ר ירושלים, אנחנו מדברים דווקא על הפועל פ"ת. אם המושבות זו עיר שנושמת אדי דיזל תחבורתי ואבק אתרי בנייה בלתי נגמרים, יש קבוצה שזכתה בין 1955 ל-1963 בשש אליפויות, ריכוז תארים שרק מכבי חיפה יכלה לה (2001-2009). הבעיה היא ש-2009 קרובה אלינו מ-1963 ב-46 שנה. אנחנו מדברים על מועדון שזכה בשבעה תארים בתשע שנים ומאז זכה בתואר אחד, וגם הוא לפני 23 שנה. הפועל פ"ת הוא המועדון המעוטר ביותר שנמצא במקום הגרוע ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. מכבי נתניה הבאה אחריו בתור ואז בית"ר ירושלים, אבל הפערים בינן לבין פ"ת עדיין עצומים.
בית"ר ירושלים היא הבאה בתור? (אסף קליגר)
בקהל אוהדי הפועל פ"ת יש ארגון שקורא לעצמו "הפנתרים הכחולים". זה רחוק מלהיות פנתרים שחורים, אבל אם כבר נגענו בחבורה ההיא, שהוקמה על ידי צעירים משכונת מוסררה בירושלים, אז גם הפנתרים הכחולים רחוקים מהחבורה האלימה שפועלת היום בירושלים בתוך בית"ר. מדובר בכינוס משועמם מאוד של אוהדים שחושבים שהפועל פ"ת הייתה צריכה לזכות שוב בחמש אליפויות רצופות וטפי על הבעלים התורן שלא מוציא מהכיס את הכסף לצרכים האלה.
רחוקים מלהיות הפנתרים השחורים. הפנתרים הכחולים (אסף קליגר)
העובדה כי להפועל פ"ת תחלופת בעלים גדולה יותר מתחלופת מאמנים, אינה מטרידה אותם. תוך כדי תנועה לכיוון חצר ביתו של דורון בן דקון בגני תקווה מתפזר חלק מהאיי.קיו באוויר ההביל של מישור החוף, ומאוד קשה לאסוף אותו חזרה בחושך הזה.
בן דקון הוציא בימים האחרונים הודעה על עזיבה מוחלטת של המועדון. הוא ישמור איכשהו על הערבויות שעליהן התחייב, אחרת המועדון יעוף לפירוק נוסף, אבל השותף הזעיר לבעלות, דורון גלנט, כבר הודיע כי באטמוספירה הזו של התנגדות ואלימות, הוא לא רק שלא יתחזק לבד את המועדון, הוא גם לא יישאר.
הודיע על עזיבת המועדון. דורון בן דקון (יח"צ)
רוב אוהדי הפועל פ"ת הם לא פנתרים כחולים. ביום יום, כמו אצל רוב אוהדי בית"ר בטדי, נוחה להם האווירה החווייתית של ארגוני האוהדים הקיצוניים. יש שלטי פריסה, יש שירה אדירה, יש תחושה שהפועל פ"ת הוא מועדון גדול – ואין דבר רחוק מזה (לא מייצרים שם שחקנים ולא כסף) – ולכן היכולת שלהם לנטרל את התופעה בינקותה לא הייתה קיימת. אז עכשיו הם צועקים "גוועלד" ומקסימום מצטרדים, לא יותר. אין משהו יותר מופרך מחוג אוהדים חדל אישים שמנסה לנטרל ארגון אוהדים חסר עכבות.
כשאין לך נכסים ואתה לא שואב כסף, מספר אנשי העסקים שייכנסו אליך הוא זניח וגם אם ייכנס, היכולות שלו מצומצמות. תגידו תודה על מה שיש. הכדורגל הישראלי כבר לא חובבני, ושחקנים כמו נחום סטלמך, בועז קופמן וזכריה רצאבי יכולים להתקבץ יחד במועדון שאינו מאחת הערים המובילות פעם ב-100 שנים. שמרו על הקיים, תגידו תודה על כל יום שבו מישהו לוקח על עצמו חובות, התחייבויות, וערב לכך. אף אחד לא עומד באמת בתור כדי להחליף אותו.
מה דעתך על הכתבה?