"וסרמיל – הרבה יותר מאצטדיון שמשחקים בו כדורגל"

רגע לפני שכלים הנדסיים כבדים יעלו על חומות וסרמיל וימוטטו אותו, ופארק רחב ידיים יוקם על הריסותיו, עורכת באר שבע מסע פרידה מהאצטדיון המיתולוגי ששירת אותה משנת 1959.

פעמיים ברציפות, באמצע שנות ה-70, חגגו בו אליפויות בלתי נתפסות. מאיר ("מירו") ברד, אברהם נומה, אליהו ("לילו") עופר ורפי אליהו ערכו את הקפת האליפות הראשונה בשלהי עונת 1975-1974, וכעבור שנה גם שלום אביטן ("ומי נתן?") הצטרף לחאפלה. המאמן היה אמציה לבקוביץ', שלום שריר היה עוזרו.

עד 1988 הוא נקרא האצטדיון העירוני, ואז שונה שמו לאצטדיון על שם ארתור וסרמיל. מסע הפרידה יגיע מחר (ראשון ב-19:00) לשיאו כשאוהדי הקבוצה יורשו לעלות לכר הדשא בפעם האחרונה.

מוקירי זכרו של הילד היהודי הקטן, שנרצח ב-1943 על-ידי הנאצים, מקווים שימצאו עוד דרכים להנציח אותו. כבר יש רחוב על שמו בקרבת אצטדיון טרנר, ובעיריית באר שבע יוזמים מהלך נוסף. על-פי התוכנית, יפעלו טרנר, אולם הקונכיה, הבית האדום ומגרשי האימון החדשים תחת השם "קריית הספורט על שם וסרמיל".

אצטדיון וסרמיל (דני מרון)

דוקטור דוד פסט, הרופא המיתולוגי של הפועל באר שבע, היה איש הקשר ששכנע בשנת 1988 את לילי וסרמיל, אמו של ארתור, לתרום לשיפוץ האצטדיון ולסייע למחלקת הנוער.

לילי, ניצולת שואה שעברה גיהינום בחייה, הלכה לעולמה בשנת 1998. את כל רכושה היא הורישה לציבור. על חורבות האצטדיון הנושא את שמו של בנה היחיד מתוכנן, כאמור, להיבנות פארק שיהיה מוקף מגדלי מגורים.

כשדבר הקמתו של האצטדיון החדש על שם טרנר הובא לידיעתו של דוקטור פסט, הוא ניסה לקדם את הרעיון לקרוא לשכונה שתוקם סביב האצטדיון הישן – שכונת וסרמיל. הצעתו נדחתה. בראיון לספורט1 הציע ד"ר פסט להנציח את ארתור וסרמיל בדרך אחרת: "לצערי מהרעיון לקרוא לשכונה על שם וסרמיל לא יצא כלום, ואז הצעתי לקחת חלק מהמגרש, שער או חלק מהחומה, ולהקים אנדרטה מכובדת. אנשים באתלטיקו מדריד עקרו כניסה שלמה מה'ויסנטה קלדרון' וידעו לשמר אותה אחרי בניית האצטדיון החדש שלהם, וגם טוטנהאם שמרו חלקים מסוימים מ'הוויט הארט ליין' לפני הריסתו. אם האנגלים והספרדים עשו את זה, גם פה יכולים".

"אם האנגלים והספרדים עשו את זה, גם פה יכולים" (דוד גרינשפן)

אורן סגרון, פעם קיצוני סופה וכיום נהגו של ראש העיר רוביק דנילוביץ', כבש קרוב ל-50 שערים במדים האדומים, רובם בווסרמיל. בטור פרידה שפרסם באתר "חדשות באר שבע", כתב סגרון: "כן, וסרמיל, אותו אצטדיון ישן שהפך לחלק מנוף ילדותנו וחיינו, היה בשבילי מקדש הכדורגל; עם אותם יציעים מרוחקים, אבל כל-כך קרובים לנשמה, עם האוהדים שצועדים במחצית ומתיישבים ביציע שמאחורי שער היריבה במחצית, בתקווה שב"ש תכבוש; עם השירים הבלתי נשכחים בהפסקה שעד היום ניגונם מקפיצים אותי שנים לאחור; ועם משחק הנוער המקדים ומשחק הילדים במחצית. תקופה מופלאה שחולפת ואיתה חולפים זיכרונות של עיר שלמה, של רגעים שיישארו לעד; היסטוריה שנכתבה עם שתי האליפויות בשנות השבעים, עם המשחק הבלתי נשכח מול ברצלונה הגדולה, ומשחק הדמעות שבסיומו ירדנו ללאומית.

"מקום אחד, בלב העיר, שפעם בשבועיים היה הקוליסאום שלה עוצר נשימתה של עיר שלמה ואהובה. עיר פועלים דרומית אי שם בשנות השבעים השמונים והתשעים שהאצטדיון הזה היה עבורה הרבה יותר ממקום שמשחקים בו כדורגל. כמה שמחה הייתה בו באצטדיון המיוחד הזה, דורות שלמים של ילדים עיצבו בו את ילדותם, חוו בו התבגרות וריגושים שכבר לא ישובו. רגעים בלתי נשכחים של ניצחונות, אליפות, הפסדים, שחקנים שהיו כוכבים ורגע אחרי המשחק כבר ישבו בשכונה, צחקו ושיחקו סטנגה. כן, וסרמיל כמו טלפון חוגה, כמו קסטה בטייפ ישן, הוא כבר משהו שנכנס לארכיון ההיסטוריה בעצב, אבל גם עם הרבה גאווה על ההיסטוריה שהתרחשה בו. רציתי להגיד לו תודה, שהגשמתי שם חלום ילדות, כשהפכתי לשחקן הקבוצה שלי, בפעם הראשונה שירדתי במנהרת השחקנים עם התלבושת של הפועל הרגשתי שזה רגע השיא בחיי, כך עד יומי האחרון כשחקן פעיל" .

את טור הפרידה חותם סגרון במילים הבאות: "אקח את ילדיי, רואיקי ובן, להיפרד מתקופה מפוארת שלא תחזור, מדור שבנה כאן את התשתית לאליפויות החדשות שבאו בשנים האחרונות המופלאות. ולעיר חדשה ומתפתחת. לא אסתיר שמבעד לדמעה יעברו מול עיניי הרגעים שהפכו לפסקול של עיר שלמה שינעלו בליבי, ואזכר באבי ז"ל יושב ביציע דומע צועק ומתרגש 'אורן, רוץ'. אני ועוד רבים נעשה הכל שהמורשת תישאר גם אחרי וסרמיל כי בעוד שנים רבות הוא כבר לא יעמוד שם. ומילה אחת קטנה ואחרונה. תודה, וסרמיל, ממני אורן, אותו ילד קטן מרחוב טבנקין שחלם והגשים, וסיפור חייו שזור עם כל אבן ופיסת דשא של וסרמיל".