אני יעקב בוזגלו, כדורגלן עבר בנבחרת ישראל, הפועל ירושלים, הפועל תל אביב, בית"ר ירושלים, הפועל לוד ובית"ר רמלה. אני אבא לארבעה ילדים, סבא ל-10 נכדים )ושלושה בדרך). כל ילדיי ממשיכי דרכי בצורה כזאת או אחרת, עברנו עונה מרשימה וכל תארי הכדורגל שיש למדינת ישראל להציע נמצאים בבית משפחת בוזגלו. אני אבא וסבא גאה, במיוחד מהחינוך ומהערכים שהקניתי למשפחתי ובעיקר לילדיי עוד לפני היותם כדורגלנים. ואני לא מתנצל.
לאורך כל השנים לא הפסיקו להכפיש אותי. הטייטל שלי בדרך כלל נקבע כאבא של מאור דרך הצלחתו של בני. למרות שאני איש כדורגל מבטן ומלידה, היה לי קשה לאורך השנים להתמודד עם ההכפשות, עם הסטיגמות שהצמידו לי כמו אבא הורס, מתלהם, טיפוס עצבני. אף אחד לא שמע את המסרים שניסיתי להעביר.
אני הסמל של ההורים והכפישו אותי. מה לא אמרו עליי? דפי העיתון לא מחזיקים את המילים, אבל הוכחתי שאני מאוד חזק. אני נותן לכל הברברנים להמשיך לדבר כי הדרך שלי לטעמי היא הנכונה. עם עובדות רק בישראל מתווכחים. מאז שאני ילד לימדו אותי שמבחן התוצאה הוא הקובע. לי יש ארבעה ילדים ששלושה משחקים בליגת העל ואני עדיין בעייתי. לא מפסיקים ולא יפסיקו להגיד שאני רב עם כולם וסוגר דלתות. כל עזיבה אצלי היא "עזיבה צורמת".
קשה להתווכח עם התוצאות. משפחת בוזגלו (דני מרון)
שואלים אותי אם ההתנהגות שלי פגעה מקצועית בילדיי. המציאות היא שאחרי כל מה שעברתי, דברים שקרו לא חידשו לי. עם כל הידע שלי, ההבנה שלי, הרצונות שלי והדחיפה שלי, כל מה שאתם רוצים קרה אצלי בבית. אבל בכל מקום הדלת פתוחה כי בחיים לא עשיתי רע לאף אחד. דבר אחד מנחה אותי – לדאוג לילדיי. נכון, אני מרגיש שאני יודע חוקים יותר טוב מכמה בעלים. אני מבין את המטריה יותר מהרבה מאוד מאמנים.
להורה הכי קל לספר סיפור. בא מאמן ואומר שהילד בנסיגה מקצועית. פירוט אין. "מקצועי", כלומר "אני החלטתי ואני קובע. הילד כרגע לא מתאים". פרמטרים? מה פתאום. בכלל מקצועי זו מילה שאין עליה עוררין בישראל. שימו לב שגם כשהעיתונאים מראיינים מאמן והוא אומר "מקצועי", מיד הוא קיפל אותם. נגמר. מתי יבוא מישהו שישאל: 'איך אתה מנמק את זה?'. אני לא מבין. השחקן אמור להגיע לחלל ולא הגיע?
אצלי בבית קיבלו חינוך, ידע והבנה לגבי איך להתמודד עם הבעיות שצפינו מראש. היו לי הרבה שיחות עם כולם. לפעמים בתוך תוכי הרגשתי שאני משעמם אותם כי חזרתי על אותן מילים ותובנות מיליון פעם. דיברנו על ביקורות שעלולות להיות ומבחינה מנטאלית הם היו מוכנים לקשיים. תחשבו על זה כמו על קרב אגרוף. כשאתה מוכן לאגרוף, הוא ישפיע עלייך פחות. כשלא, אגרוף ממתאגרף מקצועי יכול להרוג אותך. מה לא ניסינו בבית כדי להתמודד עם הסטיגמה? אפילו הוספנו את השם בר לשם המשפחה כדי להטעות קצת.
"כשאתה מוכן לאגרוף, הוא ישפיע עלייך פחות. כשלא, אגרוף ממתאגרף מקצועי יכול להרוג אותך" (אודי ציטיאט)
הכנתי אותם בקטע המנטאלי, ציפיתי לכל הבאזז שיהיה סביבנו. לא הופתעתי. היו מקרים שכאב לי, אבל ידעי להתעלות על עצמי. היו מקרים שיכולתי להגיב ולהוכיח, אבל בחרתי להיות חכם יותר מאשר צודק. ספגתי את הביקורות גם כשהציגו אותי שקרן. גם כשאמת נהפכה לשקר. ידעתי לחיות עם זה. היו קשיים. אני לא אומר שזה לא פגע בהם. זה פגע בהם. למשל, שחקן כמו אוהד עם הנתונים שהיו לו והיכולות שהיו לו הפוטנציאל לא הגיע לאן שיכול היה להגיע.
ואני חי את הכדורגל, מנתח את הדברים בצורה מעמיקה ויודע לעשות את ההפרדה בין אינטרסים של מועדון לבין אינטרסים של שחקן, של סוכן ושל תקשורת. אני נמצא בקונפליקטים, אבל לא רבתי מעולם עם אף אחד וזה שמכעיס אותי. מעולם לא חשבתי שיש שחקן מעל מועדון כזה או אחר. הבנתי שטבעי שהמועדון מנהל את מירב הדו שיח מול הקהל ולא מול השחקן. המועדון צריך להראות שאם השחקן אהוב, הוא עושה הכל בשבילו כשבפועל לפעמים הוא לא עושה כלום. נתקלתי במצבים בהם מדליפים לתקשורת שלא היו ולא נבראו.
המרחקים בין האמירות שנאמרות דרך המועדונים, לכאורה בצורה רשמית, לתקשורת הם כל כך גדולים שאין ביניהם קשר. יוצא אפוא שהמועדון מחמם את הקהל נגד השחקן – במקרה זה נגד האבא – כי זה הכי קל והכי אמין. אותי קל להכפיש, אבל לא תמיד יכולתי להגן על עצמי. הרי אם זו מילה שלי או עיתונאי בכיר למי תאמינו? לעיתונאי. אם הוא אמר, הוא בדק, הוא יודע על מה הוא מדבר. אבל חברים, אי אפשר לבדוק עם צד אחד ולהציג עמדה. זה מה שעושים היום. כשאתה שומע רק צד אחד, גם אם העמדה שלך שקר מוחלט, למעשה כולם מאמינים לשקר שלך.
"בארץ כמעט אף שחקן לא שמח" (דני מרון)
זוכרים? כאילו רבתי עם מכבי חיפה. כאילו רבתי עם מכבי תל אביב, רבתי לכאורה עם באר שבע, כאילו סגרתי את כל הדלתות במדינה. הובילו אותי ומובילים אותי לחשוף שיחות שהן לא בשביל התקשורת וזה לא מעניין אותי. אני יודע מה קיבלתי, מה דיברתי ועם מי דיברתי. היי, אסי שיחק בשלוש שנים האחרונות באשקלון. אלמוג שנה שלישית בבני יהודה ומאור היה ארבע שנים בבאר שבע. כלומר, אם אני כזה אבא רע, כזה אבא הורס, אבא שרק מכפישים, למה מחזיקים את הילדים כל כך הרבה זמן? אתם יודעים מה עושים לילדים עם אבות דומיננטיים היום? לוקחים מעטפה גדולה, מכניסים את הילד לתוכה ושולחים לאבא הביתה. לי זה לא קרה.
אמרו שאני גרוע ועושה רע לכולם ולמרות זאת הילדים שלי נקלטים לתקופות ארוכות, אז אני שואל למה? למה רודפים אחרי? אני עושה ועושה הרבה ואני גם טועה. אני יודע שרוב האנשים שולחים אותי ללכת לעבוד. בטוחים שאני מובטל. בואו אני אחדש לכם. אני לא מפסיק לעבוד לרגע. אני קם שעה קודם, עובד 25 שעות ביממה ולא נח.
היום אני במעמד אחר. כבר לא צועקים לי אתה אבא הורס. אם בעבר קיבלתי חיזוקים רק מהסביבה הקרובה, מאנשים שיודעים מי זה יעקב, היום אני מקבל חיזוקים גם ברחוב. פעם הכירו את הסטיגמות עליי. חשבו שהם מכירים אותי. אבל הספר "הילד ענק, האבא חיידק" והסדרה "הבוזגלוס" שתעלה בקרוב, ייתנו להם הרבה מאוד חומר למחשבה. כבר עכשיו אני שומע לא מעט אנשים מתנצלים. אומרים לי: 'בעבר לא הסכמנו איתך עם כלום, היום מסכימים איתך'. אבל שתדעו, לא חיפשתי להצטדק. תמיד זרמתי נגד הזרם. זו הגדולה של בן אדם.
השבוע חוויתי אירוע משמח – השקת הספר שלי. התחושה מצוינת לשמחתי וגם לצערי בעיקר בגלל הספר. כמובן שאני לא שקט. משום שהסיטואציה שנקלעתי אליה היא הרבה מעבר לכדורגל והרבה מעבר למשחק. בדין וחשבון ביני לבין עצמי, אני מתחיל להבין שבעצם אין כדורגל והכל מסביב. קשה להסביר את זה. שחקן, אם הוא לא שמח ולצערי בארץ כמעט אף שחקן לא שמח, זה מוריד ממנו את כל המוטיבציה. מוטיבציה היא ביטחון כלכלי ולא קריאות עידוד: "בוזגלו בוזגלו" מהקהל. כי עם הקריאות הללו, אף אחד מאיתנו לא יוכל ללכת למכולת בשנת 2030.
עם קריאות עידוד אי אפשר ללכת למכולת (דני מרון)
מה דעתך על הכתבה?