זיכרוננו קצר, אבל מכבי תל אביב ניצחה בשבועות האחרונים בזו אחר זו את בני יהודה, מכבי חיפה ובית"ר ירושלים – במשחקי חוץ – והביסה את האלופה היוצאת הפועל באר שבע, כדי להציב את פתיחת העונה כפתיחה השלישית בטיבה בתולדות המועדון והשביעית בכל הזמנים.
אפשר כמובן לשייך את היכולת הזו – הפסד בודד העונה בכל המסגרות, אי שם באוגוסט בנורווגיה – לליגה חלשה באופן יוצא דופן, שבה בני יהודה והפועל חדרה הן קבוצות צמרת, אבל אפשר גם לפרק את זה לגורמים ולדעת להעריך את מה שקרה במכבי ת"א בשנה האחרונה, או יותר נכון בצל שלוש האליפויות הרצופות של הפועל ב"ש.
צריך להחמיא לב"ש. היא הציבה למכבי ת"א רף מאוד גבוה שלא הוצב בפניה בשלוש האליפויות הרצופות של הצהובים בין 2013 ל-2015. ועדיין אני מעריך שגם הפועל ב"ש של טוני וואקמה, מאור מליקסון, אליניב ברדה, מאור בוזגלו ומיגל ויטור לא בהכרח הייתה זוכה בשלוש אליפויות רצופות אם מכבי ת"א הנוכחית הייתה עומדת מולה. וזה לא קשור רק לכדורגל, אלא בעיקר מה שסובב אותו.
שחקני ב"ש נפרדים מוואקמה. גם איתו, כנראה, זה לא היה מספיק (אודי ציטיאט)
ג'ק אנגלידיס. גם ולדימיר איביץ' היה צריך להגיע איכשהו למכבי ת"א, וזה קרה כי אנגלידיס היה נשיא פאוק סלוניקי, ואיביץ' היה שם אגדה כשחקן, אחר כך הלך ואימן את הנוער ובסוף מצא את עצמו מאמן את הבוגרים וגם זכה עמם בגביע. מאמן בהזמנה.
ג'ורדי קרויף. למרות שהוא לא פה, קרויף יצק את המהלך האסטרטגי החשוב ביותר בעידן מיץ' גולדהאר – השאלה ומעקב אחרי כישרונות שגדלו במחלקת הנוער. למכבי ת"א יש יותר מ-45 שחקנים שהיא יכולה לנהל תחת רישומה, אז היא יצרה עוד ארבע אופציות רישום: בני יהודה, הפועל חדרה, הפועל רמה"ש ובית"ר ת"א/רמלה. האחרונה היא למעשה קבוצת בת, מאמנים אותה אנשי מכבי ת"א – היום זיו אריה וקודם לכן עמיר תורג'מן – אבל כל שלוש האחרות לא. לשם שחקנים עוברים, לא מושאלים, אבל ברור להם שהם יכולים לחזור. זה בדיוק מה שקרה עם רוסלן ברסקי.
בן מנספורד. המנכ"ל לקח את האסטרטגיה של קרויף ובאילוצי הפייר-פליי הפיננסי של אופ"א פשוט קצר את הפירות הבשלים. והם הבשילו נהדר: דן גלזר ודור פרץ, ושחר פיבן, ויוני כהן ויכול היה להיות גם מתן חוזז, אבל אין דבר כזה 100 אחוזי הצלחה. כולם הלכו, וחזרו, בדיוק כמו נועם שוהם ואמיר שלח כשאברהם גרנט הגיע למועדון בקיץ 1991. גם דיוויד בקהאם נשלח לפרסטון נורת' אנד וחזר למנצ'סטר יונייטד כשהוא בשל להצטרף לחבריו שאלכס פרגוסון העלה מהנוער במקום כוכבי העבר הכושלים. מנספורד עשה ימים כלילות כדי למצוא את הבשלים ולהביא אותם למחנה האימונים בקיץ יחד עם ז'איר אמאדור ואנריק סאבוריט. מכאן זו הייתה ההחלטה של איביץ'.
מנספורד, איביץ' ואנגלידיס. לא רק כדורגל מנצח, גם המסביב (דני מרון)
ולדימיר איביץ'. עיני הקרח של ולאדן הם לא תחפושת. גם סלבישה יוקאנוביץ' ופאולו סוזה היו כאלה. מפקדים עם דיסטנס. החוכמה היא שהשחקנים יעריצו את המפקד, ולא יסלדו ממנו. ואת זה עושה איביץ' בחוכמה רבה: הוא פשוט יודע לנהל סגל רחב. זה לא ניסיון – אין לו כזה – זו פשוט אינטואיציה. כשמכבי ת"א הודחה בבושת פנים על ידי סארספבורג, הודחה במקביל גם הפועל ב"ש על ידי אפואל ניקוסיה. אלא שבעוד ב"ש נתקעה עם סגל גדול שחלקו פוזר לכל עבר ושחקנים רצו לעזוב או הועזבו, איביץ' שמר על הסגל שלו. הוא פשוט ניהל אותו בהגינות מקסימלית: בחירת השחקנים היא לא לפי תור, אלא על פי יכולות גופניות ומקצועיות.
יותר קל, למשל, להחזיר את אמאדור מפציעה מלהמשיך להריץ את פיבן בהרכב, כי הוא פשוט טוב. כאשר שחקן מבין שההחלטה להוריד אותו לספסל היא מקצועית, הוא מבין שאין היררכיה ועושה מאמץ בכל רגע שמתאפשר לו. גם שחקן עם אגו.
ועדיין, ההבדל בין הפועל ב"ש למכבי ת"א הוא בעיקר ברעב להצלחה. השבוע, במשחק ביניהם, עשו שחקני מכבי ת"א נתוני מאמץ יוצאי דופן, לא רק ביחס לב"ש אלא ביחס לליגה הישראלית כולה. ולא מדובר רק ברעב של מועדון לשוב ולזכות בתארים, אלא ברעב של השחקן הממוצע, להוכיח את מקומו ולנסות לשפר את מעמדו – בעיקר הכספי – בשנים הבאות. זהו סוד כוחה של מכבי ת"א 2018/19.
מכבי ת"א 2018/19. הרעב להצלחה עושה את ההבדל (דני מרון)
מה דעתך על הכתבה?