אגדת דשא: הכוכב שהיה מובל מהמגרש לביתו על כתפי האוהדים

אגדת דשא: הכוכב שהיה מובל מהמגרש לביתו על כתפי האוהדים שייע גלזר | אודי ציטיאט
שייע גלזר ז"ל לא היה חלוץ גדול. הוא היה הרבה יותר מזה. רמי רוטהולץ נפרד ממכונת גולים נדירה, ששינתה את פני הכדורגל הישראלי בתחילת דרכו, ומספר על גדולתו של האיש שנקבר השבוע
טוב לחזור לעיתוני הימים ההם ולקרוא על הגולים שהוא נתן, כדי להבין איזו אגדה נקברה כאן השבוע. בסופו של דבר שייע גלזר נודע כאגדה גם משום שהיה נהג אוטובוס חביב ונגיש לציבור הנוסעים, כפי שמספידיו ציינו השבוע, אבל בעיקר משום שהיה גולר. מכאן נולדה האגדה.

לפני הגולים צריך לדבר על ההחמצה. היא דבקה בו כפי שהגולים דבקו. בעיקר בגלל המעמד והנסיבות. זה היה במשחק ההיסטורי נגד רוסיה ברמת גן, במסגרת המשחקים הקדם־אולימפיים לקראת מלבורן 1956. ההתרגשות סביב המשחק הזה דמתה לזו שקדמה למעמד ההכרזה על הקמת המדינה. אומרים ש-70 אלף איש נכחו בו. אצטדיון רמת גן הכיל 50 אלף ככל הידוע. אני מתרשם שלכדורגל היה אז מעמד שונה בציבוריות הישראלית. הוא נמצא בכל בית.


שייע הגיע מול יאשין בדקות האחרונות של המשחק. אם היה כובש, ישראל הייתה יכולה לסיים בתיקו 2-2. במקרה כזה קרוב לשני מיליון בני אדם היו נשפכים לרחובות. שייע החמיץ והם נשארו בבתים, מורטים את שערות ראשם אבל גאים בנבחרתם שכבשה נגד הרוסים. זה מה שנשאר מהמשחק ההוא: הגול של סטלמך בראש שהכניע את יאשין וההחמצה של שייע מול יאשין.


מאות ליוו בתחילת השבוע את גלזר לקבורה (אודי ציטיאט)


כמה עשורים אחרי אותו משחק ביקשתי מאמציה לבקוביץ לשחזר את ההחמצה ההיא. לבקוביץ היה שחקן סגל הנבחרת באותו משחק, ראה אותו מהצד, בלי לחץ, היה יכול להתרכז בפרטים. שייע עשה הכל נכון, סיפר לי. קיבל כדור, נכנס ל-16 מהצד כמו טנק ושחרר כדור, מה שעשה תמיד, אבל יאשין, אמר לי לבקוביץ, היה השוער הראשון שהכניס את המתמטיקה למשחק. הוא היה ענק, יצא מהשער וסגר לשייע את הזווית. הפצצה של שייע שבכל משחק, נגד כל שוער אחר, הייתה נגמרת ברשת העליונה הוסטה על ידו בקלות קצת אחרי שגלזר שחרר.

היום, לבקוביץ אמר לי אז, אף אחד לא היה אומר "שייע החמיץ", אבל אז מפגש של שייע מול שוער נגמר בגול. שוערים פחדו ממנו, גם אלה שלא הכירו אותו, רק ראו את הפר הזה דוהר אליהם. בלמים רעדו ממנו, לבקוביץ אמר לי, וכאן האבא שלי תמיד היה מתערב ומוסיף: ראו אותו ועשו במכנסיים.

התיאורים על בלמים מוכים ושוערים חסרי אונים תמיד חזרו על עצמם בהקשר שלו. מלבקוביץ למדתי מה זה בלם מוכה. הוא צעיר משייע בעשר שנים, הגיע להפועל ת"א מהגדנ"ע ועד שתפס את המקום שלו במרכז ההגנה של הפועל, למד לא מעט על הבלמים שקדמו לו ושאותם ירש. שייע ריסק אותם. הם יצאו לחיים בתום הקריירות שלהם מתנדנדים כאילו ספגו מכה בראש שממנה התקשו להתאושש. אנשים הצביעו עליהם ברחוב, דיברו עליהם מאחורי הגב. שייע בייש אותם. לבקוביץ עלה מוכן. הוא היה הראשון שהבין - נגד שייע שחקן אחד לא מספיק, צריך שניים ואם אפשר שלושה. לבקוביץ חי את חייו בתחושה שיחסית לבלמים אחרים הוא שרד את שייע ונשאר לעמוד על רגליו.


שייע גלזר בבית האבות בו התגורר בשנים האחרונות (אלבום פרטי)

שני הגולים שלו נגד יוגוסלביה במוקדמות המונדיאל 1950 תוארו בעיתונים "שתי פריצות סוחפות". אבי נהג לקשט והוסיף ש"שייע השאיר אותם בענן אבק". המשחק שוחק על כורכר כבוש באצטדיון המכביה ובסופו שייע נישא על כתפי אוהדים מהמגרש הביתה. הוא גר אז באוסישקין, בין הבית שלו למכביה 200 מטר בקו אווירי, מתפתלים קצת בין המוסכים של מגרשי התערוכה, זה הגיוני שסחבו אותו על הכתפיים. שייע הורד כך מהמגרש הרבה פעמים. זה היה נוהג שרווח בימים ההם. כך אוהדים הביעו הערכה לכוכבים שלהם. שייע על הכתפיים של אוהדים, את התמונה הזאת אני כבר ראיתי.

"שלושה פגזים מ–25 מטר בגשם ובבוץ" זה סיפור ששמעתי בבית עשרות פעמים. הייתי אומר "שלושה פגזים מ–25 מטר בגשם ובבוץ" ומקבל את הסיפור, ובכל פעם הוא נראה לי יותר מופלא מהפעם הקודמת. סיפור שקשה להאמין לפרטיו ושנועד להעצים את הדמות ולנפח את המיתוס.

"12 אלף מסתכלים מילאו את יציעי מגרש באסה ביפו", נכתב אז ב"חדשות הספורט" על המשחק של פברואר 1957, בין מכבי ת"א להפועל פ"ת. משחק גדול שסיים את הסיבוב הראשון, שתי הקבוצות צמודות זו לזו ומחלקות ביניהן את התארים בשנים שקדמו. שתי קבוצות שמתפתחת ביניהם יריבות מיתולוגית. ואז בא הגול הראשון של שייע, בדקה ה-24. גלזר קיבל כדור מקפץ מחוץ לרחבת ה-16, "הרים את רגלו השמאלית ושלח פצצה אדירה למרכז השער מתחת למשקוף בהשאירו את ויסוקר אין אונים ומופתע". בדקה ה-36 בא השני: "גלזר נשלח למקום פנוי. סגל ניסה לבלמו ברחבת ה-16 ופגע בו. גם ויסוקר יצא אליו ונפל לרגליו, אבל גלזר הצליח לבעוט בכדור שחדר בין חיבורי הקורות בזווית השער הנגדית. ויסוקר נשאר שרוע על הקרקע לדקות ספורות מעוצם ההתנגשות".


אמציה לבקוביץ. הבלם שהתמודד בכבוד מול גלזר (עודד קרני)

כזה היה השלישי שלו באותו משחק, דקה 59: "גלזר החליט לסיים את המשחק. ישראלי שלח אותו למרכז המגרש, גלזר עבר בקלות רבה על פני קרמר, וברגלו השמאלית הכניע את ויסוקר בשלישית". כך הוא גמר את משחק העונה של 1957. כך זה תואר בעיתונים. זה מה שאנשים ראו, זה מה שהם קראו. די תואם את הפרטים שאני שמעתי כשביקשתי לשמוע עוד פעם את הסיפור על "שלושה פגזים מ-25 מטר בגשם ובבוץ", ושתמיד נדמה בעיני לאגדה שאבות מספרים לילדים שלהם לפני שהם הולכים לישון כדי שיירדמו עם חיוך.

גמר גביע המדינה 1959 הפגיש את מכבי ת"א עם הפועל פ"ת. גמר הגביע הראשון שאצטדיון ר"ג אירח במעמד נשיא המדינה, יצחק בן צבי, שהעניק בסיומו את הגביע לקפטן הקבוצה המנצחת. הנוכחות של הנשיא, היריבות בין הקבוצות והאופן שבו המשחק התנהל והסתיים הפכו אותו לגמר שלא יישכח. מכבי שעלתה כאנדרדוג הובילה 0-4 עד עשר הדקות האחרונות. תוך עשר דקות פתח תקווה צימקה ל-3-4 והייתה קרובה להשוות. להוציא את הדרמה הזאת, זה היה המשחק של שייע גלזר. הוא הוכשל ברחבה, קיבל פנדל שרפי לוי הכניס ושם בעצמו עוד שניים. יהודה גבאי כתב על המשחק ב"חדשות הספורט": "מתוך המאבק האדיר הזה קם וזרח שוב כוכבו של שייע הגדול שהעניק לקבוצתו יותר מאשר כל שחקן אחר מסוגל לעשות בכמה משחקי ליגה. הוא היה קבוצה ומלואה, הוא עלה עם מטען דינמיט והצית אותו תוך סערה, הוא כבש שערים, הוא השתרג כרוח רפאים מבעד להגנת פתח תקווה, דמה לשור בלונדי שאי אפשר לבלמו". שייע הוציא מגבאי ספרות באותו יום, והוא היה בן 32, בסוף דרכו.


טקס לזכרו של שייע גלזר ז"ל כשברקע מוקרנים ביצועיו על המגרש (דני מרון)

גם גיולה מאנדי - שמונה למאמן הנבחרת ב–1959 כדי להכין אותה למשחקים המוקדמים לקראת אולימפיאדת רומא 1960 - התרשם ששייע בסוף דרכו. הוא לא בנה עליו. שייע כפה את עצמו על מאנדי באמצעות הגולים שלו. את שער הניצחון שלו נגד יוון ברמת גן, מרץ 1960, במסגרת הבית הקדם־אולימפי, אני זוכר מהשידור של נחמיה בן אברהם: "בעיטת פצצה מתוך הרחבה, תיאודורידיס לא ראה את הכדור". שייע פורת, שסיקר אז את הנבחרת עבור "מעריב", ירד לפרטים: שלוש דקות לסוף, שייע בגבו לשער, מקבל כדור ממנצ'ל, הבלם היווני צמוד אליו, שייע פותח רגליים, מאפשר לכדור לעבור, מסתובב, עוקף את הבלם, דורס לרחבה, 12 מטר מהשער, שולח פצצה, גם פורת התרשם שתיאודורידיס לא ראה את הכדור. כך שייע גמר משחק קריטי של הנבחרת, בסוף דרכו, כשהוא בן 33. ניצחון ראשון של ישראל על יוון אי־פעם, המסגרת הכי מחייבת שאפשר להעלות על הדעת, משחק ששחקנים נחנקים בו - יענקל'ה חודורוב אכל באותו משחק גול מ-50 מטר - וכך שייע גמר אותו. עם הגול הזה.

המשחק נגד אנגליה הצעירה התקיים לאחר המשחק נגד יוון ונודע בעקבות תקרית שגלזר היה מעורב בה. הוא עמד על המגרש מחצית שלמה ולא עשה שום דבר. מאנדי לא יכול היה לשאת את זה וביקש להחליפו. החילוף לא הסתייע, שייע נשאר על המגרש, וכמה דקות אחרי המבוכה הוא דפק גול שמשידור המשחק, מפיו של נחמיה בן אברהם, זכור לי כגול עצום. חזרתי בימים האחרונים לפרטי הגול כפי ששייע פורת תיאר אותו ב"מעריב": "כדור מועבר מצד אחד של המגרש לצד השני, שייע פוגש אותו מחוץ לרחבה, בזווית לשער, ומביא וולה מהאוויר לזווית הנגדית". כך הוא הגיב על הניסיון לסלק אותו מהמגרש כמה דקות לפני זה. ישראל ניצחה 0-4, ניצחון מרעיש, ורק על הגול הזה דיברו. קראתי את פורת, אמרתי, זה הגול של ואן באסטן בגמר היורו נגד רוסיה.


יעקב חודורוב. כשהוא ספג, גלזר כבש (ארכיון  ההתאחדות לכדורגל)

שייע שיחק את שני משחקיו האחרונים בנבחרת במוקדמות מונדיאל 1962. ישראל שיחקה נגד חבש בשני משחקים, המנצחת עולה נגד איטליה. שני המשחקים התקיימו ברמת גן ב-14 וב-19 במרץ 1962. ישראל ניצחה 0-1, שייע שם את הגול. הוא הביא לניצחון גם בגומלין עם צמד. הראשון "נשלח לפריצת עומק אופיינית, עבר את הבלם ושלח את הכדור לרשת". השני, גול ניצחון עשר דקות לסיום המשחק, "שלח כדור פצצה לתוך הרשת". ככה שייע גלזר סיים את הקריירה שלו בנבחרת ישראל. נגד איטליה הוא כבר לא שותף, הוא כבר היה זקן, בן 34, ונמצא לו מחליף באגף שמאל. מחליף טוב, רובי יאנג. מאז שהתחלתי לראות אותו, עסקו בגילו. לי היה נראה שלא מכבדים אותו מספיק. סיפרו כמה גדול הוא היה כשהוא עוד שיחק. אני שמעתי עליו אבל גם ראיתי אותו משחק, ומה שראיתי תאם את הסיפורים ששמעתי, והם אומרים לי, כמה גדול הוא היה.

התמונה הראשונה שלי ממנו זה שהוא עומד בעיגול האמצע, כף ידו האחת על מצחו, מצילה על עיניו מקרני השמש שהפריעו לו להתבונן בנעשה סביבו. ידו השניה אוחזת במותנו. כך הוא היה עומד עד שהכדור התגלגל לכיוונו. רק כדור שהתגלגל לכיוונו היה יכול להוציא אותו מהפוזיציה הזאת. וכשהוא השתלט על הכדור, אפשר היה להרגיש - המגרש רעד. זה היה ברור שמשהו יוצא דופן צפוי להתרחש, המשחק היה עובר פאזה כשהכדור היה ברגליים שלו. הוא יכול לקבל את הכדור כשהבלם צמוד אליו, יש לו את הסיבוב על המקום לשני הצדדים, שייע אמבידקסטר - שולט בשני חלקי גופו במידה שווה, זה ברור שהוא עצמו לא יודע לאיזה כיוון הוא מסתובב, מנער את מה שעל הגב שלו, הולך עם הכדור בכוח עצום, היום היו אומרים: צעד ראשון מהיר וכוח מתפרץ.


נבחרת ישראל בימים שכל בית בישראל התעניין בה(ארכיון ההתאחדות לכדורגל)

רוני רוזנטל עשה 13 שנים של קריירה אירופית הרבה בגלל יכולת הפריצה שלו שאותה הוא הראה מעת לעת. את מה שרוזנטל עשה - נאמר תריסר פעמים לאורך הקריירה שלו, את הפריצות הסוחפות הדורסניות לאורך חצי מגרש, כשבלמים ניתזים ממנו - שייע עשה חצי תריסר פעמים בכל משחק ולכל אורך הקריירה שלו, גם בזקנתו.

שייע לא נגח, הוא לא השתמש בראשו, ככל שידוע לי מעולם לא כבש שער בנגיחה. לא זכור לי שראיתי אותו מתרומם לכדור. שייע לא בעט פנדלים. הוא היה זה שהוכשל אבל אף פעם לא לקח את הבעיטה. אני חושב שזה נראה לו בזוי לתת גול מפנדל. הוא גם לא בעט כדורי עונשין. אף פעם לא ראיתי אותו מבקש שייתנו לו את הבעיטה. עמד בצד, ידיים על המותניים, חיכה שהאירוע יסתיים והמשחק יחודש. שייע לא "דחק מקרוב פנימה", הוא לא היה "הראשון שעט על כדור חוזר", הכדורים שלו לא "הוסטו או ניתזו והטעו את השוער". לגולים שלו הייתה תווית: בום, גול של גלזר.


גלזר ז"ל. חלוץ ענק ואדם גדול (דני מרון)

החולצה 9 נתפרה עליו. אחרים לבשו אותה, הוא מילא אותה. הוא הגדיר את התפקיד - חלוץ מרכזי, צנטרפור בשפת התקופה. זה מה שצנטרפור עושה ולכן הוא לובש 9. ג'רי בית הלוי הסיר ממנו את החולצה במכבי ונתן אותה לרפי לוי. שייע קיבל מספר 11. ג'רי הזיז אותו לצד שמאל, ולרפי לוי הוא נתן את האמצע. שייע היה כבר זקן, בסוף הקריירה שלו. לא התרשמתי שהוא נעלב. ראיתי אותו מפיל הגנות עם מספר 11 על הגב וגם עם 7.

בית הלוי הוביל את מכבי תל אביב כשחקן, כמאמן, כיו"ר, במשך כמעט 50 שנה בהפסקות קצרות. הוא היה לכדורגל מה ששמעון מזרחי לכדורסל, רק שג'רי גם אימן. הוא בחר את השחקנים, עיצב את קבוצותיו, קבע את הסגנון. הוא עשה הכל במכבי, אין אחריות מעליו, אין סמכות לצדו. בשנותיו במכבי, ובין שלל תפקידיו, ג'רי אסף עשר אליפויות, שמונה גביעי מדינה ושני גביעי אסיה לאלופות.

פעם שאלתי אותו למה הוא לקח משייע את החולצה 9 והעביר אותה לרפי לוי. למה הזיז את שייע לצד ונתן לרפי לוי את האמצע. אז הוא הסביר: רפי לוי היה הדבר הבא, שייע היה בסוף דרכו, הוא, ג'רי, היה אחראי על ההמשכיות והחליט לבנות את רפי לוי. כבר בגיל 16 הוא חשב שרפי לוי זה השחקן השלם, החלוץ של הדור הבא, עושה הכל, קילר ברחבה. שייע, הוא אמר לי, היה נכנס ל-16, רפי לוי חי שם. ואת מה ששייע נתן לי באמצע, שייע היה יכול להביא לי גם מהצד. ואז שאלתי, ממרחק השנים, מי ביניהם היה יותר גדול. אמר לי: אל תשווה. רפי לוי היה שחקן גדול. שייע היה כוח טבע. 
תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ