איך והאם תוכל הפועל ב"ש לשוב למסלול הנכון? התשובות אצלה

אם חפצים לבדוק עד כמה גדול כישלונה של הפועל באר-שבע, לאחר 17 מחזורי משחקים – הוא בולט במיוחד בהשוואת הישגיה לשתי קבוצות: מכבי תל אביב והפועל חדרה.

למכבי תל-אביב, שרק היום (שני) תשלים את תמונת המחזור במשחקה מול מכבי נתניה, יש 17 נקודות יותר מאשר לאלופה היוצאת. הערב היא אף יכולה להגדיל את יתרונה עליה, עד כדי 20 נקודות. נכון, הפערים האלה כמעט בלתי נתפסים, אבל עם המספרים בלתי אפשרי להתווכח. מובילת הטבלה טובה מבאר שבע בכל פרמטר, וזה כולל את מספר הניצחונות (13 לעומת 6), הבקעות השערים (39 לעומת 24), מספר הספיגות (רק 8 לעומת 22), ומספר ההפסדים (0 לעומת 4). עוד ראוי בעיני להדגיש את הקלות שבה צברה מכבי את 42 הנקודות שלה, לעומת 25 הנקודות שאגרה באר שבע.

לא פעם ציינתי בהדגשה כי לאחר זכייה בשלוש אליפויות רצופות, אין לבוא בטענות למי שמפנה את הכתר לקבוצה אחרת. אולם היחלשותו של הקטר הדרומי היא, לפחות נכון לעכשיו, קיצונית יתר על המידה. היא באה לידי ביטוי כאמור אף בהשוואה לקבוצה השניה שהזכרתי בראשית המאמר, הפועל חדרה. העולה החדשה ממוקמת מעל הפועל באר-שבע, בזכותן של 26 הנקודות שצברה. זו אולי מהלומה מקצועית שצריכה להכאיב לאלופה היוצאת, יותר מאשר הפיגור העצום שבינה לבין מכבי תל-אביב.

עוד יותר מהפיגור העצום ממכבי ת"א, מהלומה מקצועית שחדרה מעליה (דני מרון)

ברור שבבירת הנגב תוהים, ואולי אף מבולבלים. אין מבינים מדוע וכיצד זה קרה. אלונה ברקת עשתה כל מאמץ כדי להעמיד סגל שחקנים בעלי שם, ואין צורך להזכיר כאן את רשימת הכוכבים שהגיעו אליה העונה. הרשימה כמובן מוכרת. אז מה בכל זאת אינו מתפקד?

את התשובות צריכה היא לספק, בעיקר לעצמה. התמונה מזכירה לי את העונות הרבות, יחסית, בהן איבדה מכבי חיפה גובה והצלחה. ניסיונותיה הרבים לא צלחו בכל הקשור למטרה הכי גבוהה אליה היא חותרת בליגה ושידעה לעשות בכישרון, פעמים רבות. כאן אני מזהה דמיון בולט שבין חיפה לבאר-שבע. כיוון שכך, על אלופת שלוש העונות האחרונות לנסות בכל זאת להציל את העונה, ולא רק להמתין לעונה הבאה. כי אם כדור השלג יגדל ויתגלגל, אולי אף תהיה לו השפעה שלילית על העונה שבשער. וסחף חייבים לבלום.

עדיין יש לקבוצה את השחקנים שביכולתם לעשות זאת. אני מכיר בעובדה שקל מאד לדבר על בלימת מומנטום שלילי, וכי ההפסד 3:1 לבני-יהודה אינו רק בחזקת מכה קלה בכנף. הוא עלול להתגלות כמהלומה כבדה, שהשפעתה משמעותית על מוראל השחקנים, על ביטחונם ואף על אמונתו של המאמן ברק בכר ביכולתם. הוא ודאי לא האמין שלאחר 17 מחזורי משחקים תהיה הפועל חדרה במקום השלישי, ושקבוצתו הגאה תהיה במקום הרביעי בטבלה. האמת היא שלפני פתיחת הליגה אף אני, וכנראה רבים אחרים, לא האמינו באפשרות שכזו. ובכל זאת, מה עושים?

עושים כל מה שספורטאי מקצוען, המאמין בעצמו וביכולותיו עושה: מתאמנים באנרגיות גבוהות, הגם שבמצב הנוכחי קשה להפגין התלהבות יתרה באימונים. פשוט, אין ברירה. אחר כך, במהלך המשחקים מצמצמים רווחים במגרש. מבצעים פעולות פשוטות ולא מסובכות, כמו למשל מסירת כדור ותנועה לשטח חופשי לשם קבלתו. מתייחסים לכל משחק כאל גמר הגביע. אין חושבים על מה שקורה במשחקיה של מכבי תל-אביב, או במשחקיהן של בני-יהודה והפועל חדרה. נותנים כבוד לכל יריבה, שאולי עד לא מזמן נחשבה למי שניצחון עליה מתבקש מאליו. במילים ברורות יותר: להבין שנקודות הליגה אינן נקטפות כתפוזים מהעץ. והכי בריא לנפש, לא להציץ אל הטבלה.

התענוג הזה, מבחינתה של הפועל באר-שבע, כבר אינו קיים. ככל ששחקניה של האלופה ימהרו להבין זאת, לא בטוח, אבל יתכן שיוכלו לשוב למסלול הנכון. הרי הליגה עדיין לא הסתיימה.