דף הפייסבוק של הפועל באר שבע מבטא את תחושות אוהדיה. עולה ממנו קינת יתומים. אמא נטשה והשאירה את הילדים לבד בבית, בחושך. אוהדים תמיד מגלים שבסוף זה רק הם והקבוצה שלהם. מאמנים, שחקנים ובעלים באים והולכים, אבל הם תמיד שם, כבולים לאהדתם, וכשהם ננטשים עולה שאלת הנאמנות.
אף יתום באר שבעי לא טוען כלפי אלונה ברקת שבגדה בו, שעשתה עליו סיבוב, באה ובנתה את עצמה על גבו בדרכה למקום אחר, אבל עזיבתה נתפסת בעיניהם כיום שחור בתולדותיהם. הם זוכרים מה היה שם לפני 12 שנה כאילו זה קרה אתמול, כאילו לא היו שלוש אליפויות רצופות, כאילו ב"טרנר" לא נפתחו קופות בתקופה הזאת.
הם זוכרים את יום הגעתה, ובעיקר את מה שקדם, ועכשיו הם נשפכים: היא הוציאה אותם "מחושך לאור", עשתה אותם "אירופה", הם חשבו שזה לתמיד, נטעו בהם את התחושה שמדובר במשהו שהוא מעל ומעבר לקבוצת כדורגל, "משהו מלכד, מחבק, משפחתי, חברתי, מקרב לבבות, לאומים, דתות ועמים, זוקף קומה ודוגמה לחיקוי. זאת קבוצה ששינתה עיר". היתומים מתארים את פועלה של ברקת במונחים של נתינים אסירי תודה לגבירתם, והיא נטשה אותם.
אוהדי באר שבע. הקבוצה מעל הכל (דני מרון)
תומר שטיינהאור, עוזר המאמן של מכבי חיפה בכדורסל, עמד בסיום הדרבי וקרן כמו אוהד. חשוב לאוהד לנצח בדרבי יותר מכפי שזה חשוב למאמן או לשחקן. אצל האוהדים זה אישי. שטיינהאור דיבר על הקשר שנוצר בין אוהד לקבוצתו מהיום שאבא לוקח את הילד לדרבי ומושיב אותו ביציע הנכון. הוא שיחק עבור מי ששילם לו, אבל לשטיינהאור יש מקום בלב רק לקבוצה אחת, זאת שהוא אוהד. אוהדים לא בנויים לשמוע מהבעלים שלהם שיש עוד עניינים בחיים חוץ מהקבוצה, שיש עוד אתגרים, כי עבור האוהדים אין כאלה, מה יכול להיות יותר חשוב מהקבוצה. "מה זה, אלונה מיצתה". קבוצה לא ממצים, הקבוצה זה החיים.
אוהדים כמהים לקשר קבוע עם בעלי הקבוצות שלהם, קשר שיבטיח להם המשכיות, שיהיה בשביל מה לקום מחר בבוקר. הם מחפשים בעלים שהקבוצה טבועה בהם. יש להם מודלים של בעלות כזאת, של בעלי קבוצות שמתייחסים לקבוצתם באותה מחויבות שבה הם מתייחסים למשפחתם.
איזי שרצקי הגיע לקריית שמונה בסוף שנות ה־90, סמוך לנסיגת צה"ל מלבנון. לא היה לו שום קשר לעיר, תושביה סבלו מקטיושות, הוא נחלץ לעזור והתחיל מתמיכה במוסדות תרבות. אני לא רואה את שרצקי אורז ומתקפל מקריית שמונה ותר אחר אתגרים חדשים. זאת הקבוצה שלו, היא מייצגת אותו ואת חזונו, הוא מתייחס אליה כאל פרויקט חיים. שחר מתייחס כך למכבי חיפה. אבי לוזון יהיה במכבי פ"ת עד יומו האחרון. כל עוד הוא קיים, מכבי פ"ת קיימת. רובי שפירא המנוח החל לבנות מודל בעלות כזה בהפועל חיפה.
איזי שרצקי. הוא לא היה עושה זאת (עדי אבישי)
הבעלים התאילנדי של לסטר ויצ'אי סריואדהאנהפראבה, שנהרג בהתרסקות מסוק, טיפח קשר כזה עם קבוצה שספק אם שמע עליה לפני שרכש אותה. הוא הביא רוח אחרת למועדון שלו ותקווה לעיר כולה ולכל מי שחשב שאי אפשר. גם בספורט האמריקאי נמצאים בעלים שקבוצתם טבועה בהם וממצה את שאיפותיהם. הם גם מצליחים ברובם, הרבה בשל מעורבותם האישית והטוטאליות שמאפיינת בעלים שהקבוצה היא פרויקט חיים עבורם.
רוברט קראפט, הבעלים של הפטריוטס, הוא סוג בעלים כזה; ג'רי באס, שכונן את השושלת של הלייקרס ושימש נשיאה עשרות שנים עד יומו האחרון; ג'רי ג'ונס, שבחיים לא יניח את הקאובויס בידיים של מישהו אחר; משפחת אניילי מתייחסת ככה ליובה. אלה בעלים שאוחזים בקבוצותיהם לעד וידועים במחויבותם הבלתי מתכלה, שאיננה תלויה בדבר. קבוצתם היא מפעל חייהם, הם ילכו לעולמם כבעלים שלה.
ברקת ואסי רחמים. קיבל מידיה את הסמכויות (לירון מולדובן)
בין אלונה ברקת לבין ב"ש נוצר חיבור שמאפיין מערכת יחסים כזאת, שבין בעלים לקבוצה. כך זה היה נדמה, והתברר שלא. ב"ש הייתה רק תחנה בדרך, ומכאן השבר. צפוניים יכולים להעיד. הפועל ב"ש של ברקת שינתה את תדמיתה של העיר בעיניהם לא פחות מכפי שעשו זאת אוניברסיטת הנגב, בית חולים סורוקה, לא כל שכן תיאטרון ב"ש. בקרב שכבות מסוימות באוכלוסייה, אף יותר. מנקודת מבט מתנשאת של מרכז הארץ, ב"ש – באמצעות ובגלל קבוצת הכדורגל שלה – דמתה לעיר שיכול להיות נחמד לחיות בה. מה יכול להיות רע בעיר שיש לה כזאת קבוצת כדורגל, כזה אצטדיון וכזה קהל שסובב אותה. מה יכול להיות רע בעיר שזה היחס שלה למשחק וכך הכדורגל שלה נראה.
.
ברקת ומגן הכבוד מנשיא המדינה שלצידה (קובי גדעון, לע"מ)
זו נקודת מבט תל אביבית, שמעידה גם על תל אביב עצמה, שהיא אולי ערה 24 שעות ביממה, אבל אין לה שום זיהוי עם קבוצות הכדורגל שלה, שמנותקות מזרם החיים שלה. לתל אביב יש קבוצות כדורגל, אבל אין בה אווירה של כדורגל, ולכן תל אביבים מתבוננים בב"ש של ברקת ובחיפה של שחר בפליאה. תל אביב לא זקוקה לקבוצות שלה כדי שישביחו את תדמיתה, ב"ש כן. אחרי הדרך שעשתה, ב"ש במעמדה היום לא יכולה לחזור לימים של וסרמיל. את זה האוהדים לא יכולים להרשות לעצמם. ברקת הרימה גם אותם.
ברקת מתגוררת בצהלה, אבל גדלה באשקלון, ולב"ש היא הגיעה מאשקלון, לא מצהלה. לכן החיבור בינה לבין ב"ש יצר את הרושם שמדובר בפרויקט חיים. ברקת לקחה את ב"ש באופן אישי, היא לא הייתה הבעלים והנשיאה, היא עבדה שם. הזיהוי שלה עם הקבוצה היה מוחלט. בעיני רבים, לא ב"ש לקחה שלוש אליפויות רצופות – ברקת לקחה.
אלונה ברקת עם ברק בכר וצלחת האליפות (מאיר אבן חיים)
על ברקת לא דיברו אף פעם כעל מי ששפכה כסף על ב"ש, אלא כעל מי שיצקה חזון וערכים ובאמצעותם ניפצה גבולות. סדרי הגודל התקציביים שעל פיהם ב"ש התנהלה בעידן שלה לא הודגשו אף פעם, כי התאים לב"ש להיות קבוצה עשירה. זה ישב עליה יפה. הגיע לב"ש שתהיה לה קבוצה עשירה ובעלת יכולות, היה חשוב שב"ש תרסק את תדמית האנדרדוג שדבקה בה וליוותה אותה גם כשחדלה להיות כזאת.
מנקודת מבטה של ברקת, הטמעת החזון שלה הושלמה, היא פנויה לאתגרים אחרים. מה שיקרה בב"ש תלוי במה שהיא משאירה אחריה. כרגע קצת קשה לראות. התנתקותה, כל עוד תקיים את הבטחותיה, לא אמורה להחזיר את ב"ש לווסרמיל. יש תקדימים לכך בכל תחום: בעלי חזון באים ומקימים, עושים צעד לאחור, הארגון שורד, לא פעם מתפתח, רוחם שורה עליו. הרוח של גולדהאר שורה על הארגון שלו והוא יושב בקנדה. הקבוצה שלו מתנהלת שלא בנוכחותו, והיא מתנהלת. אם ברקת הטמיעה את החזון שלה ואת ערכיה, אז משהו מזה צריך להיוותר. במשרד, לבד, בחושך, אסי רחמים יצטרך לראות מה עושים עם זה. הוא ב"ש, לא אשקלון ולא צהלה. הוא קשר קבוע.
מה דעתך על הכתבה?