העובדה שמכבי תל אביב זכתה באליפות כאשר בקופת הליגה עוד נותרו נקודות רבות לצבירה, אינה מפתיעה איש. מזמן היה ברור שהקבוצה בדרכה לתואר החשוב והיוקרתי, וזאת לאחר שלוש שנים בהן נכנעה להפועל באר שבע במאבק על המקום הראשון בטבלה.
העונה השתנה המצב. בעוד שהקטר הדרומי איבד מתנופתו, טסו הצהובים קדימה, ולמען האמת הם עשו זאת ללא התנגדות ממשית וללא הפרעה. לכן, וגם בהתאם לעובדות בשטח, קל לי להכתיר את אליפות 2018/19, בתואר האליפות הקלה ביותר בהיסטוריה הישראלית.
פער הנקודות שבין מכבי לבין המקום השני בטבלה הוא כמעט בלתי נתפס. בהכירי את ליגות העבר, הקרוב והרחוק, אין ספק שהפעם היתה מכבי תל אביב כאילו בליגה משל עצמה, גדולה בכמה מידות על כל הקבוצות האחרות. אפילו לא התנהל אחריה מרדף ממשי, וזו תעודת עניות למי שבדרך כלל רואות עצמן כמועמדות לזכייה בכתר.
שלט האליפות (דני מרון)
ראוי מאד ובהגינות, להדגיש שחרף עליונותה הברורה, פעמים רבות הספיקה לאלופה הטרייה יכולת בינונית פלוס כדי לכבוש את הפסגה. כבר נכתב ונאמר בצדק שהצגות גדולות לא ראינו ממנה העונה, ומכאן גם דעתי שזו אינה הקבוצה הטובה ביותר או המבריקה ביותר שהייתה אי פעם למועדון הוותיק.
אבל יתכן מאוד שבהעדר יריבות משמעותיות, לא נאלצו האלופים החדשים להפגין את שיא כוחם. אני גם נוטה לחשוב כך. הדבר דומה לרץ מרתון המעיף מבט לאחור, ורואה את הרצים האחרים המזדנבים בקושי במרחק ניכר, כזה המאפשר לו להאט את הקצב בדרכו לניצחון קל ומובטח. לכן אליו קשה או אי אפשר לבוא בדרישות.
הדבר המעניין ביותר הוא שמכבי תל-אביב חזרה העונה להיות הקבוצה שבכל משחקיה ראו בה מראש פייבוריטית לניצחון. זו כמובן מחמאה גדולה, משום שהיא כוללת בתוכה את כח ההרתעה שיש לקבוצות ספורט גדולות. אותה תחושה שאיכשהו יעלה ברגליה להבקיע שער ניצחון, גם אם היא תיתקל במערך הגנתי צפוף.
למאמן ולדימיר איביץ' עמדו אפשרויות רבות בקביעת ההרכב הפותח, וזהו כשלעצמו יתרון רב עוצמה. לכן כמעט אף אחד משחקני הסגל הרחב לא היה בטוח מתי ואם יעלה בהרכב. הסרבי הוא עוד אחד מהמאמנים הזרים שהובילו בשנים האחרונות את הקבוצה. אם פעם זכו לתפקיד היוקרתי שחקני עבר שלה שהפכו מאמנים, הסיפור הזה הסתיים מזמן, והדלת נסגרה בפני מאמנים ישראלים.
התקציב שהעמיד גם העונה הבעלים מיטש גולדהאר, הוא מאבני היסוד להצלחה, אבל לא תמיד התקציב מכתיר אלופות, אפילו שהוא מאפשר תנאים נוחים ורכש מתאים. מכל מקום, השחקן הבולט ביותר במכבי העונה היה דור מיכה, שהוא הישראלי הטוב ביותר בליגת העל. השקט שבמשחקו, הבנתו את המשחק, ומסירותיו החכמות, בלטו עד מאוד. מיכה הוא גם נכס לקבוצתו וכנראה שאינני היחיד החושב כך.
בהיותה הקבוצה שספגה הכי מעט שערים, ושבמקביל הבקיעה הכי הרבה, קל לקבוע שלאיזון בין מערכי הקבוצה היה משקל עצום בהצלחותיה. פרדראג ראיקוביץ' בשער, ובעצם כל שחקני ההגנה והקישור היו היסוד שהבטיח את השקט הדרוש להתקפה הפוריה, ובראשה אלירן עטר.
איתי שכטר, שהגיע מבית"ר ירושלים השתלב בטבעיות, וכאשר ישנו בסגל גם קשר ברמתו של עומר אצילי, וצעירים כדן גלזר ויונתן כהן, כל שמוטל על המאמן הוא רק להחליט את מי עליו להושיב על הספסל. שום שחקן אינו אוהב את הישיבה שם, אבל איביץ' ניסה לתמרן, ביודעו שאי אפשר לרצות את כולם.
מכבי תל אביב סיימה את משחקי הליגה הסדירה ללא שום הפסד, ואל יקל הדבר בעיננו. כי אמנם עליונותה לא הועמדה בספק, אך בכדורגל גם הקבוצות הטובות ביותר סופגות פה ושם הפסדים. יתכן מאד שהמאבק הסמוי של כל אחד מהשחקנים על מקום בהרכב הפותח, סייע לה לחמוק מהפסד.
בפתיחת משחקי הפלייאוף העליון גברה מכבי בתוצאה 0:2 על הפועל חדרה, כאשר השלושה שנכנסו כמחליפים היו עומר אצילי, אלי דסה וארון שוינפלד, במקומם של איתי שכטר, אלירן עטר ומאור קנדיל. חילופים כאלה יכולה להרשות לעצמה קבוצה עמוסת כוכבים.
ואם לסכם את הזכייה באליפות לראשונה לאחר שלוש עונות, הרי לאוהדי מכבי תל אביב הייתה כמובן נחת רוח כמעט בכל אחד ואחד ממשחקיה. הם הלכו אחריה גם למשחקי חוץ, כדי להינות, לראות את השערים שהבקיעה ולחיות את ריצתה המסחררת אל התואר.
מה דעתך על הכתבה?