את יוסי בניון פגשתי לראשונה באולפני "ספורטי.וי" ברמת אביב, אי שם באביב 1996, עם שובה של נבחרת הנערים מהופעתה ההיסטורית – מקום שלישי – באליפות אירופה. תמיד הייתה לבניון הופעה דנטלית רבת משתתפים, אבל כבר אז הוא חייך. פיזית, נדמה לי שראיתי את בניון משחק בפעם הראשונה באצטדיון העירוני בחולון, באביב 1997, בניצחון הדרמטי 0-2 שהעלה את ישראל לטורניר גמר אליפות אירופה לנוער.
זה לא היה סתם ניצחון. הוא בוסס אחרי שער סלאלום קלאסי של בניון, שפרפר את היוגוסלבים – עם סטנקוביץ' ופנטליץ' – ושתה גם את השוער. אלה היו השערים של בניון אז: שליטה מופלאה בכדור, זריזות וחמקנות עילאיים, ללא החטאה. זו הייתה תקופה שבה כל נגיעה של בניון הייתה כמו מטה קסם. גם כשירד ליגה, בגיל 18 עם הפועל ב"ש, הוא עשה זאת אחרי שכבש 15 שערים. למוקסמים ממנו היה ברור שהוא יגיע ל-1,000, רק שבדרך הוא קצת נעצר.
חלפו מאז למעלה מ-20 שנה. הדור הצעיר לא מכיר את בניון האמיתי, וקצת מדשדש איתו בשנותיו האחרונות באירופה ובחוסר היכולת של רוב מאמני הכדורגל הישראלים לאפשר לו להוביל. חברים, יוסי בניון היה הדבר הישראלי הכי קרוב ללאו מסי. נכון, לא בכזו דומיננטיות, ובטח לא עם מספרים כאלה, אבל ברגעי הקסם שלו, רובם בעשור הראשון לבגרותו, זה היה לגמרי קרוב.
הדבר הישראלי הכי קרוב למסי. (Getty Images)
היו לנו דריבליסטים. הקלילות שבה עבר אלי אוחנה שחקנים התחרתה רק בקלאס שלו, אבל בניון לקח את זה קדימה, לכדורגל המודרני: הוא עשה – גם ברמות הגבוהות – דברים שלא עשו פה, בעצם לא ידעו לעשות. יש פה בלמים שזירזו פרישה אחרי מה שעשה להם בניון. תרימו טלפון לקפריסין ותשאלו את רן בן שמעון.
וככזה, הפרידה מבניון השחקן קשה לאנשים שאוהבים כדורגל. חלקנו אוהבים כדורגל בגלל שחקנים כמו בניון. חלקנו, הצעירים יותר, גם אוהבים כדורגל רק בגללו.
אין לי ספק שבניון יכול להמשיך ולשחק, גם במסגרת חובבנית. להביא את הרעב, התשוקה והיחס שלו לכדורגל גם למקומות שבהם יבקשו ממנו חתימות לפני ואחרי המשחק, כולל כאלה שישחקו לצדו. אבל אם בניון רצה להטביע חותם גם בפרישתו, הוא עשה זאת בקלאס: בפתח שנתו ה-40, במועדון גדול, בו גם יקבל את המפתחות להחזיר אותו לקדמת הבמה. האמת, קשה להתווכח עם העיתוי.
עדיין יכול לשחק. (מאור אלקסלסי)
נכון, יהיו כאלה שיתלוננו, בחלק מהמקרים בצדק, כי בניון דרש יותר מדי כבוד במקום שבו בשביל כבוד צריך לעבוד, ושהדמעות שלו – גם שייע פייגנבוים הרבה לדמוע, אז מה – מלחלחות את הקרקע היציבה בה עבר בקריירה שלו. כשנציב על כף אחת של המאזניים את התרומה של בניון לכדורגל הישראלי ובכף השנייה את גינוניו – הכף בה מונחים השער מול שווייץ, הגול בברנבאו, וההצגה מול פ.ס.ז' וריד תהיה כבדה עשרת מונים מחברתה.
מה בניון יכול לתרום למועדון קפריזי ויצרי כמו בית"ר? את הקפריזיות והיצריות שלו, שהתמתנו באנגליה, אצל המנג'רים הגדולים. בניון יודע מה זה מנג'ר – הכי יודע – והוא מקצועי דיו כדי להנחיל זאת הלאה, ולהשביח את בית"ר. איך זה יסתדר עם יו"ר כמו אוחנה או בעלים בשיגעון כמו משה חוגג? רק שלא ייעלב, זה כבר יספיק.
הכדורגל הישראלי ייפרד בעוד כחודש מאחד מטובי בניו, אולי הטוב שבהם, אבל בית"ר ירושלים עוד יכולה להרוויח מזה. אנחנו נתגעגע, זה בטוח. לענטוז, לחמקנות, לגלגול – ובסוף לנשיקה לטבעת.
הילד המוצלח שלנו: מכתב פרידה ממסי הישראלי
בניון היה הישראלי הכי קרוב ל'פרעוש' ועשה פה דברים שאף אחד אחר לא ידע לעשות. בתקווה שלא יסתכסך עם אלי אוחנה או משה חוגג, הוא יכול להיות גדול גם מחוץ למגרש. יוסי, נתגעגע!
(גודל טקסט)
מה דעתך על הכתבה?