הפוליטיקה בלעה את ברקת ופלטה אותה. עכשיו היא חוזרת לב"ש

הפועל ב"ש בנתה את הסגל שלה לעונה הנוכחית בתחושת מיאוס מהעונה שעברה. ברק בכר חווה את קללת השפע, הוצף בו וטבע. הסגל שנבנה תחתיו לעונה הנוכחית מעיד איזו קבוצה הוא רוצה לראות אבל בעיקר איזו לא. הוא לא רוצה שחקנים בעלי שם ורקורד שנוגסים מתקציב המועדון ביחס שמשקף את שמם ומעמדם אבל לא את תרומתם. הוא לא רוצה לראות לנגד עיניו את עדר המנודים הפוטנציאליים שליחך במגרש האימונים שלו במהלך הקיץ עד שימצאו לו פתרונות תעסוקתיים.

הרי המנודים של הקיץ היו כאלה גם באביב, בחורף ובסתיו שקדמו לו. שנים לא זכורה קבוצה שאספה כל כך הרבה והפיקה ממנו כל כך מעט. תהליך הצמצום היה צריך להזכיר לבכר קבוצה אחרת מעברו – את קריית שמונה. הסגל שעמד לרשותו שם הורכב משחקנים שהתגלו, טופחו ונחשפו, לא כאלה שהורדו מהמדף או נלקחו מחלון ראווה.

ב"ש תירק העונה דם. מרואן קבהא זה המודל. קבהא, כמו לואי טאהא, רעב מטבעו, לא מכיר מצב נפשי אחר. ב"ש תשחק כדורגל סגור, מבוקר, אחראי, שמרני, שניים או שלושה מערכים, לא יותר. אין לה יותר מדי אפשרויות לבחור מהן. ריבוי האפשרויות הוא קללת השפע שדובר בה. בכר מדבר על רוטציה קצרה, על קבוצה שממעטת לספוג ולא מוותרת. קבוצה שכולם בה פועלים שחורים.

ברקת עם אחת משלוש צלחות האליפות. חזרה למקום שהיא אוהבת (דני מרון)

זו שעתו היפה של הפועל השחור בכדורגל הישראלי. האלמוני הופך מודל. מכבי חיפה מלאה בהם, כמו ב"ש. שתיים מארבע הגדולות בכדורגל ישראלי שינו קונספט, ומי שאחראי לכך זה יוסי אבוקסיס, שהופך בהדרגה למנטור של הענף. במעבדת הניסויים שלו בבני יהודה אבוקסיס משכלל מודלים שמבוססים על קונספט, שיטה והשקפת עולם. הוא חוזר ומטיף: כדורגל זה משחק קבוצתי, וכשאתה מעמיד על המגרש שחקנים שזה מקובל עליהם, ומתאים להם שיטת משחק שמתאימה להם, אין לך צורך בשמות גדולים.

הבינוני הופך לטוב, הטוב למצוין. העקרונות של אבוקסיס הם אותם עקרונות שעקרות בית ניהלו באמצעותם משקי בית במשך עשרות שנים. אבוקסיס מתקן, מטליא, תופר, סורג ושורד כמו מלך. זו הגישה של אבוקסיס, בשינויים המתבקשים, שמושתלת עתה במועדונים הגדולים. אבוקסיס מאמן את בני יהודה ורוחו שורה על מכבי חיפה וב"ש.

אלונה ברקת חוזרת מצומצמת לב"ש. הנפח שלה היה יותר גדול כשעזבה לפוליטיקה. דובר עליה במערכת הפוליטית עוד לפני שהצטרפה לימין החדש – בליכוד ואצל אביגדור ליברמן בישראל ביתנו. היא הייתה קונצנזואלית, החבילה השלמה, המלכה של דרום הארץ. ב"ש, העיר, התרוממה הרבה בזכותה. ב"ש היום נתפסת כמקום ששווה לחיות בו; עיר מתפתחת בכל המובנים, שבנוסף יש לה כזאת קבוצת כדורגל שמשחקת בכזה אצטדיון ושכזאת אווירה שוררת סביבה. על הטיקט הזה ברקת נכנסה לפוליטיקה. וכמו שעמיר פרץ הביא את שלי יחימוביץ' לעבודה ב–2005, כך בנט ושקד הביאו את ברקת. הצעד של עמיר פרץ נחשב אז למהלך מטלטל כמו גם הצעד של ראשי הימין החדש. אבל פרץ הביא לצדו מנוע, עוד השקפת עולם מהדהדת, ונתן לה במה. בנט ושקד חשבו יותר על קישוט.

ברקת עם בנט ושקד. הביאו אותה כקישוט (אבשלום ששוני)

הפוליטיקה בלעה את ברקת ופלטה אותה. נמצא שהדימוי שלה גדול מההשפעה והנוכחות. התברר שברקת לא מביאה בוחרים. היא באה לבד. העריכו שרק בב"ש היא תביא עוד כמה אלפי קולות – דובר על כ–4,000 שהיו מעבירים את בנט ושקד את אחוז החסימה – אבל התברר כי הציבור הבאר שבעי לא הולך איתה לקלפי. זאת הייתה חשיבה מתנשאת מצד ראשי המפלגה ביחס למצביעים מדרום הארץ, לשם הם כיוונו את ברקת כדי שתקושש עבורם קולות.

אם נניח לרגע להגדרות המכובסות, שמאל־ימין ופריפריה־מרכז, ונרד לבסיס הדברים, זו חשיבה שמאפיינת "לבנים" ביחס לדפוסי הצבעה של "מזרחיים": סלול להם כביש ליד הבית, נפנף מולם בדמות כריזמטית, רצוי מישהו מהם, והם יטו את דפוסי הצבעתם. קשה ל"לבנים" לקבל כי מדובר בהשקפת עולם פוליטית מוצקה, מוטמעת, שלא קונים אותה ולא מתפשרים עליה. מיכאל ביטון כיהן כראש העיר ירוחם במשך שמונה שנים, הוא יליד העיר ותוצר של מערכת החינוך שלה, התפקד לרשימת כחול לבן, הוצב במקום ה-11 הריאלי. כחול לבן קיבלה בירוחם 10% מהקולות, הליכוד 42%. כחול לבן הייתה מקבלת בירוחם 10% מהקולות גם בלי ביטון.

ברקת נכנסה לפוליטיקה כדמות מדוברת, נראית, נוכחת ומיד דהתה. היא אף פעם לא נראתה דהויה. הפוליטיקה מחוללת דברים כאלה, היא מגמדת, היא גם נותנת בולטות לא פרופורציונלית לנו־באדיז. אבישי ברוורמן, כלכלן בעל שם עולמי ונשיאה המיתולוגי של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב במשך 16 שנים מעצבות, נכנס לפוליטיקה שבתמורה הגחיכה אותו עד שפרש. לפוליטיקה לקח עשר שנים למצות את ברוורמן, את ברקת היא מיצתה תוך כמה חודשים.

ברקת עם מרין. שבה לקבוצה במלוא המרץ (האתר הרשמי של הפועל באר שבע)

אוהדי קבוצות חווים כאב גדול כשבעליהן נוטשים אותן אבל מתאוששים מהר כשהם מגלים שקבוצתם נשארה בחיים. לקבוצתם הם קשורים באופן אישי, לא לבעלים שלה. אם אורי אלון, חוזה הפועל ירושלים, יחזור ביום מן הימים לקבוצתו, זה כבר לא יהיה באותו מעמד שהיה לו כשעזב. "אהלן, אורי", יגידו לו, "חזרת, איזה יופי".

ברקת מציבה לעצמה יעדים וקוצבת להם זמן. היא איננה טרודה בבעיות פרנסה ככל הידוע, ומבקשת להקדיש את זמנה לתרומה לקהילה. היא עשתה את זה בב"ש וביקשה להמשיך לעשות זאת בפוליטיקה הארצית. הייתה לה תכלית, היא מיצתה אותה, הלכה לתכלית אחרת, התכלית מיצתה, ברקת חזרה לקהילה שלה מפוכחת. היא גילתה מה התקרה שלה – הקהילה מקבלת אותה כנשיאה של קבוצת הכדורגל שלה לא כמנהיגה פוליטית. בינה לבין עצמה ברקת תצטרך לבדוק אם זו תכלית שראוי להתמסר לה. או שתמצא משהו יותר מאתגר או שתתאהב מחדש.

ב"ש שינתה קונספט, ברקת חזרה, כולם התכנסו למתכונת מצומצמת. ב"ש תשרוד בכל מצב, כך או אחרת, זה הוכח עוד לפני ברקת. היא בוחנת את הישארותה בכדורגל בזהירות ובסדרי גודל אחרים. המודל של אבוקסיס מספק פתרונות לדילמות מהסוג הזה. הוא מזכיר שקבוצה רעבה שמשחקת כדורגל שמתאים לה פחות תלויה בכוכביה. לתג מחיר אין משמעות. "בכדורגל אין שמות" כפי ש"כדורגל משחקים 90 דקות".