רבותי ההיסטוריה חוזרת: בלומפילד שוב איתנו במלוא הדרו

 אני מלווה את בנייתו מקרוב בשנה וחצי האחרונות, מאז עברתי להתגורר באזור. לפחות ארבע פעמים ביום אני סובב ומקיף אותו ומרחרח. פיגומים אני מריח, אתר בנייה, לא כדורגל. שלוש שנים של בנייה מוחקות את הריח גם מאצטדיונים שהריח דבק בהם. ובבלומפילד הוא דבק.


מגיעים אליו דרך מוסכים וסמטאות שהובילו לקודמו ושהובילו גם לבאסה. הנוף אותו נוף. עשרות שנים והוא כמעט לא השתנה. את באסה הרחת ככל שהלכת והתקרבת אליו, עוד בטרם ראית אותו. בלומפילד, כשנחנך ב-1962 – בנייתו הושלמה תוך שנה – שימר את הריח של באסה, ריח של כדורגל. בבאסה הוא הוביל אותך לחומת בלוקים אפורה שבראשה גדרות תיל. בבלומפילד נפלטת למרגלותיו של פלא ארכיטקטוני שיציעיו-חומותיו מלוכסנים לשמיים ואתה הזעיר עומד מתחתיהם, צווארך מוטה לאחור עד קצה גבול היכולת, מביט בהשתוממות: זה מעשה ידי אדם. אף מגרש, אף אצטדיון, לא דמה לו, והוא נבנה על גביה של חורבה.


אני מתרשם שהחדש הקפיד לשמר את האימפקט המקדשי שהיה לקודמו, אבל הריח הוא לא אותו ריח. ביני לביני אני תוהה אם לסמי עופר יש כבר ריח של כדורגל, כי לטרנר אני בטוח שיש.



אוהדי מכבי ת"א בבלומפילד הישן. האם הניחוח יישמר? (אסף קליגר)


באותה שנה שבלומפילד נבנה, 1961, הפועל אירחה את משחקי הבית שלה באצטדיון המכבייה, מגרשה ההיסטורי של מכבי בגני התערוכה הישנים בצפון תל אביב. המכבייה נחנך באותה תקופה לאחר שהסתיים שיפוצו. השיפוץ נמשך שנתיים. שתלו שם דשא ובנו יציע מבטון. עד שהדשא נבט והיציע הוקם, מכבי אירחה את משחקיה הביתיים בבאסה. היא הרגישה בבית בבאסה, היא לקחה שם אליפויות, אוהדיה מילאו אותו. כשהפועל שיחקה במכבייה, שחקניה התלבשו באוסישקין והלכו ברגל למגרש, הסטופקס שלהם מקישים על פיסות האספלט שנקרו בדרכם.


בשנה ששיחקה במכבייה נפרדה הפועל מבאסה ובנתה את הקבוצה שאיתה היא תעלה לבלומפילד. היא הציפה את הרכבה בצעירים שגדלו במועדון בשנתונים עוקבים – 43'-45'. נוריאלי, דניאלי, בורסוק, בן ברוך ועוד עלו לקבוצה הבוגרת כשהיו בני 17-18. בן יהונתן הצטרף באותו גיל. טיש, חודורוב, לבקוביץ ורוזנבאום קלטו אותם בקבוצה הבוגרת. השנתונים הבאים יספקו להפועל בהמשך את פרימו, פייגנבאום, קסטרו, רחמינוביץ וחזום. גם אלה עלו לקבוצה הבוגרת בגיל 17-18.


בעשור הזה להפועל הייתה את אחת הקבוצות הגדולות בתולדות המועדון. היא נוצרה עבור בלומפילד. קבוצה דורסנית, קבוצה של אצטדיונים ששיחקה "כדורגל אנגלי" כפי שכינו אותו אז, בהשראתו של מאמנה הארי גיים. הפועל חזרה לבלומפילד ב–1962 עם גביע שלקחה אבל בעיקר עם קבוצה גדולה שלקחה שלוש סגנויות, אבל הוכרה כקבוצה הכי טובה בארץ שנופלת על שטויות במשחקים מקריים שעולים לה באליפויות. עד שדוביד שוויצר בא וגאל אותה בעונת 65/66, אליפות ראשונה שלה בבלומפילד ושנייה מקום המדינה.



בלומפילד במהלך הקמתו המחודשת (אלוני מור)


כשמכבי יצאה בפעם הראשונה מחדרי ההלבשה בבלומפילד, שחקניה פגשו בשלט ענק שנקבע מעל לראשם, בין השערים 7–8: "אצטדיון הפועל ע"ש האחים בלומפילד". בלי קשר למה שנכתב על גביו, מכבי נכנסה לבלומפילד כמו לחלוק הביתי שלה. מכבי הציגה בבלומפילד את אפרוחי ג'רי – שפיגל, רוזן, קדמי, בלו, גרשוביץ', ילידי 47'. שחקני קבוצת הנוער עלו לבוגרים בגילים 16- לוין, מתניה, בכר, עסיס, שיקווה, קלטו אותם בקבוצה הבוגרת, טלבי וקרקו הצטרפו.


שתי הקבוצות הראשונות שהפועל ומכבי העלו לבלומפילד היו מהטובות שהמועדונים האלה הציגו. שתיהן חילקו ביניהם את האליפויות בשנים 1966-1970. חמש אליפויות תל אביביות רצופות, אם מביאים בחשבון שמכבי לקחה את האליפות בעונה המוקפאת, 66/68 בכללותה, אבל סיימה ראשונה בכל שנה בנפרד. השחקנים של שתי הקבוצות האלה היו הבסיס של נבחרת ישראל למונדיאל במקסיקו 70'. בלומפילד היה ביתם.


את האליפות הראשונה שלה זה עשר שנים מכבי עוד לקחה במכבייה, ביתה ההיסטורי. לקראת עונת 69/70 היא העתיקה את משחקיה הביתיים לבלומפילד. באותה עונה לקחה דאבל, שכלל את ה-0-5 בדרבי. שייע פייגנבוים יבקש להדגיש כאן שהפועל ניצחה בגומלין 1-2 והוא שנתן את שני הגולים.



נערי הפועל ת"א ב"טסט" ראשון באצטדיון החדש (האתר הרשמי של הפועל ת"א)


האבא של הבעלים הנוכחיים של הפועל ת"א, ניסן ניסנוב עליו השלום, טבע את המשפט ההיסטורי: "גם תרנגול עיוור לפעמים מוצא גרגיר". הוא אמר את זה אחרי אחד ממשחקי הדרבי הספורים שבהם מכבי ניצחה את הפועל בשנות ה-80, שנים שבהן ניסנוב ניהל את הפועל. הוא עמד לצדה ומאחוריה של הקבוצה השנייה הגדולה שהפועל העלתה לבלומפילד, הקבוצה של שנות ה-80. בינה לבין הקבוצה הראשונה הפרידו עשר שנים אומללות, שנות ה-70, שבמהלכן ניסנוב הפך מאוהד למנהל קבוצה.


אני מוצא תמונה שלו עם הקבוצה של 83/84: ניסנוב ולצדו סיני, בז'רנו, יחבס, שאבי, לנדאו, ג'ימי, קוקוס, זאנה, נחמיאס, ארמה. "הכנופיה הבת ימית", כינו אותם בשל מזגם ואזור מוצאם. יפו סופחה לבת ים לצורך זה.


ניסנוב היה יריב קשוח ומר, שניצב מאחורי הספסל של אלטרנטיבה חברתית, אידיאולוגית וספורטיבית; הפועל של השכונות, של הפריפריה. למכבי רעדו הרגליים לפני דרבי, מכבי חגגו תיקו מולה. "תמיד ידעת – ניסנוב שם", הפועל לא תיפול. ב-89', כמה שנים אחרי שזז הצדה, הפועל נפלה לליגה הארצית. משברים כספיים טלטלו אותה עד שנפלה.



האחים ניסנוב. לא הלכו בדרכי אביהם המיתולוגי (דני מרון)


ניסנוב היה הבעלים של חנויות הלבשה באלנבי; ארבעה ג'ינסים ב-100 שקל, כאלה דילים מצאת אצלו. מקוריים, בטח מקוריים, ליווי'ס. מוני פנאן גם פעל באלנבי באותה תקופה, אם כי לא בתחום הביגוד וההלבשה. פנאן ניהל בתחילת שנות ה-80 את מחלקת הנוער של מכבי בכדורגל. שניהם, פנאן וניסנוב, עבדו עם מזומן. פנאן הסתובב עם מזוודות. ניסנוב הסתובב עם סטיפות בגרביים, על פי ג'ימי טורק. מכל מקום, שניהם היו מנהלי קבוצות שקבעו איזו רוח תנשוב מהם ומה השחקנים שלהם ייתנו על המגרש. היו פעם מנהלים כאלה.


שרון ואיציק, הילדים של ניסן, גדלו והתפתחו, אומרים שלקחו מהאבא את החוש העסקי, אבל זה כבר לא חנויות הלבשה, הילדים עוסקים ביהלומים, דברים כאלה. אבל הקבוצה שלהם – באסטה באלנבי.


כל שחקן של מכבי שיצא לפגרה בתום העונה שעברה ידע לאן הוא חוזר, מה צפוי לו ומה מצופה ממנו בעונה הנוכחית. מאז שהקבוצה השתקמה מההפסד נגד הנורווגים וסיימה את העונה כפי שסיימה, המועדון רואה דבר אחד לנגד עיניו: קמפיין אירופי בעל תוכן, מלווה ב-30 אלף איש, באצטדיון הביתי החדש שלה. זו תכלית קיומה העכשווית של מכבי. אחרי העונה שעברה היא לא יכולה לומר: הליגה זה הלחם והחמאה שלנו. אירופה זה הלחם והחמאה.


למיץ' גולדהאר יש עמדה נחרצת ביחס לניהול כדורגל כפי שהוא מקובל בישראל. לא צריך לשכנע אותו עד כמה "מנטליות ישראלית" היא ממשית בתחום הזה. הוא נכווה ונפטר ממנה בדרך שלו. היה נראה שעשה זאת בהצלחה. הקבוצות שלו, שנוהלו בידי זרים, עמדו על רגליהן גם בשנים הלא טובות שלהן. אף קבוצה של מכבי בשנים האלה לא נראתה כמו ב"ש בעונה שעברה. מכבי שמרה על פאסון גם כשכשלה.



גולדהאר ומיכה. הפייר פליי חיזק את המועדון של הקנדי (דני מרון)


גולדהאר חזר לקנדה אחרי חגיגות האליפות והיה יכול להרגיש שהמועדון שלו יוצא מחוזק מגזרות הפייר-פליי, שלפי התחזיות היו אמורות לתקוע אותו ולהאט את התפתחותו. נראה היה שגולדהאר פגע בכל החלטותיו: הפרידה מג'ורדי ומסמכותו עברה חלק יחסית, איביץ' התגלה כמי שתפור על המועדון, נבנתה תחתיו קבוצה ישראלית לגמרי, שחקניה גדלו במועדון וחונכו תחת הניהול הזר. גולדהאר יכול היה לראות את החזון שלו קם לנגד עיניו. הקבוצה שהוא השאיר בארץ היא כל מה שיכול היה לייחל לו עם הכניסה לאצטדיון החדש. גולדהאר יכול היה לחשוב שזה קורה, הוא מכניס רגל לאירופה. והנה באה הישראליות והוטחה בפרצופו. מכבי נכנסת לאצטדיון החדש שלה בזחילה. עוד קבוצה ישראלית שלקחה אליפות והתרוקנה.


"בלומפילד זה הבית שלכם?", אני שואל אותו, "אתם חוזרים הביתה?". לא, הוא אומר לי, בלומפילד זה לא בית. שכונת התקווה זה בית. פעם אחת, הוא אומר לי, הרגשנו שבלומפילד זה בית. כשלקחנו את הגביע הראשון שלנו ב-68'. מילאנו אותו ב-20 אלף. פתח תקווה לא הביאו כלום. "ברזיל הקטנה" קראו לנו, ניצחנו 0-1, גול של נחמיאס על ההתחלה, אחר כך הבאנו עקבים. כל המשחק עקבים. לקחנו את השחקנים עם הגביע על הכתפיים מבלומפילד לשכונה. אתה יודע מה היה אז גביע בשביל בני יהודה? לקחנו אותו בבלומפילד.


בלומפילד החדש גדול עליהם, 30 אלף מקומות, תביא להם 5,000, הם יטבעו בחדש כמו הפועל חיפה בסמי עופר. אבל זאת בני יהודה, הקבוצה הכי מיוחדת בכדורגל הישראלי לדורותיו, בין שהיא משחקת בשכונה או בבאסה, בבלומפילד המקורי או בחדש. וכפי שזה נראה ערב החניכה שלו, בני יהודה היא התל אביבית היחידה שהתקינה את עצמה לקראתו. על שתי התל אביביות האחרות במצבן העכשווי הוא נראה קצת גדול. את הכדורגל שהן משחקות אפשר לשחק גם במושבה או בנתניה.