בשעה טובה, עם הרבה ציפיות ותקוות: ליגת העל חוזרת

1 פעם, בימים המיתולוגיים של הכדורגל הישראלי, קרב אליפות היה בין המועדונים הגדולים בליגה. זה היה תקף מדי עשור, כולל בעשור האחרון של המילניום הקודם.

הפנטזיה לפיה יובילו את הליגה ששת המועדונים הגדולים בליגה – מכבי והפועל ת"א, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים, הפועל ב"ש ומכבי נתניה – שהם גם ששת המתוקצבים ביותר ובעלי מספר בעלי המנויים הגדול ביותר, היא פנטזיה שלא מצליחה להגשים את עצמה. הפעם היחידה שבה ארבעת המועדונים הכי גדולים רצו לאליפות זה מול זה, עד למחזורים האחרונים של הליגה – כולל משחק אליפות בין שתיים מהן, במחזור האחרון – הייתה בעונת 1985/6. יותר מדי זמן עבר מאז. כל עונה צצה לנו רמת השרון או חדרה, או בני יהודה – שהיא מועדון ותיק ומכובד, אבל לא מועדון גדול. תמיד יש קבוצה גדולה אחת שמשבשת את הפנטזיה ומדשדשת לאיטה.

העונה, עושה רושם שזו תהיה הפועל ת"א, שלקרוא לה מועדון גדול לאור תדירות האליפויות שלה, תדירות המשברים הניהוליים שבה, ותדירות ההנאות ממנה זה קצת קשה. אבל הפועל ת"א זו הקבוצה עם הקהל הכי נאמן ביחס לגודל ולהישגים של המועדון (אוהדי מכבי חיפה, תקראו שוב את המשפט הקודם, שלא תיעלבו, חלילה), ולכן, התחושה היא שהעונה נראה חמש משש הגדולות במקומות הראשונים, שלא לדבר על קרב אליפות אמיתי בין כמה קבוצות, שזה הכי קרוב לפנטזיה על ליגה שבה יש להשקעה הכספית גם תגמול ספורטיבי.

אוהדי הפועל תל אביב. הקהל הכי נאמן ביחס להישגים (דני מרון)

אפשר להתווכח על הרעיון, אבל אי אפשר להתווכח על כך שהקיבעון הזה, בפרמייר-ליג למשל, הביא לכך שארבע אנגליות, שאף אחת מהן היא לא הטובה בארצה, הגיעו לשני הגמרים הגדולים של היבשת. בשורה התחתונה: ריצה בצמרת של מועדונים גדולים משפרת באופן דרמטי את הרמה בליגה ואת רמת הכדורגל הייצוגי.

2 באפריל 1972 נכנסתי לראשונה בחיי למשחק כדורגל בישראל. הייתי בן שבע וחצי, זה היה בבלומפילד, הצגה כפולה, פול האוס. שני המשחקים הסתיימו ב-0-0. יש מצב שעשרות ילדים כמוני היו מסתפקים בכך וחוזרים לפאזלים, אלא שבלומפילד השאיר בי חותם אחר. היו בו ריחות, צבעים, רעשים, ותכונה, שלא מצאתי מאז ועד היום באף מגרש אחר.

ולכן, שובו של בלומפילד מרגש בכל קנה מידה. הוא משלים את מפת האצטדיונים הגדולים והחדישים, הוא יגדיל דרמטית את מספר הצופים במגרש, יישברו פה שיאים, ויהיו מחזורים שכמות הקהל תתקרב ל-100 אלף צופים במחזור. אולי לא מדובר באצטדיון הכי יפה, או הכי נוח, אבל מדובר באצטדיון הכי מרכזי ומשמעותי בחיינו הספורטיביים. בית"ר ירושלים זכתה בבלומפילד באליפות הראשונה שלה, מכבי חיפה עשתה בו את אחד הקמפיינים הטובים שלה באירופה, ואפילו נבחרת ישראל העפילה בו למפעל הגדול הראשון בתולדותיה – אולימפיאדת מקסיקו.

בלומפילד החדש. ישנה סדרי עולם (דני מרון)

החזרה של בלומפילד לא רק תחזיר את תל אביב לקדמת הבמה הספורטיבית, היא גם עשויה לשנות סדרי עולם, בישראל בכלל ובתל אביב בפרט. החינוך התחבורתי שנובע מפקקים אינסופיים, עשוי לקבל אפגרייד. הצופה הישראלי יוכרח לתרגל נסיעה בתחבורה ציבורית, ומכיוון שחלק מהמשחקים ייערכו בשבת או מיד אחרי יציאתה, התחבורה הזו עשויה להיות סנונית ראשונה לתחבורה ציבורית בשבת, שאחריה הפעלת הרכבת הקלה בשבת – לפחות בחלק מהתחנות – תהיה בלתי נמנעת. בשורה התחתונה: בלומפילד בתל אביב, בוודאי בצפיפות האורבנית הבלתי נמנעת שלו, יהיה אייקון תרבותי לכל דבר.

3 גם האליפות המוחצת של מכבי ת"א, גם ארבע אליפויות בשבע העונות האחרונות, וגם שבירת שיא המנויים למועדון בישראל, לא יהפכו את המועדון הגדול בישראל למועדון בעל מספר האוהדים הגדול ביותר. יש שני מועדונים שיש להם מספר צופים גדול יותר: בית"ר ירושלים ומכבי חיפה, שמחליפות ביניהן את הבכורה מדי כמה שנים. אל תתווכחו, יש סקרים.

הדבר נובע מן העובדה כי מדובר בשתי קבוצות עממיות. בית"ר היא מועדון בעל משמעות פוליטית-חברתית, וכדי להבין למה הוא האהוד בישראל צריך להסתכל על התוצאות בכמה ממערכות הבחירות האחרונות. מכבי חיפה היא תופעה בפני עצמה. עד 1984 היא לא רק שלא לקחה אליפות, היא אפילו לא רצה לאליפות, ובילתה בין 1965 ל-1981 שש עונות בליגה השנייה, בשלוש קדנציות.

אוהדי בית"ר ירושלים. האם קבוצתם תיאבק בצמרת? (דני מרון)

אבל משלקחה אליפות, והטביעה חותם מקצועי וניהולי, במקביל לעלייה דרמטית במספר התושבים בישראל, כמעט כל אוהד חדש, בכל מקום בארץ, הפך להיות אוהד מכבי חיפה, עד כדי כך שהיא אפילו שברה את ההגמוניה של הפועל ת"א במגזר הערבי.

ולכן, משב הרוח המרענן שנושב משני המועדונים האלה בקיץ הזה הוא בשורה לכדורגל הישראלי. אחרי הכל, גם העונה המזעזעת של ב"ש והסגנות האקראית של מכבי חיפה לא שברו את ההגמוניה של הצהובים מתל אביב והאדומים מבאר שבע, שרצים ראש בראש בשבע העונות האחרונות. הקלאסיקו ההיסטורי – חיפה נגד ת"א – או מאבק התרבויות – מכבי נגד בית"ר – איבדו מחינם במאבק המתמשך בין מכבי לב"ש.

עושה רושם ואפילו מתבקש ששתי הקבוצות האלה ישובו לחיינו ובגדול. שתיהן משחקות כדורגל מלהיב, ושתיהן נראו בקיץ כמו שנראות קבוצות שרוצות אליפות. אם אחת משתיהן תיקח אליפות זה יעשה טוב לכדורגל, גם בגלל הקהל, גם בגלל סגנון הכדורגל, וגם בגלל שזה יגדיל משמעותית את העניין בליגה. בשורה התחתונה: איזה כיף.

אוהדי מכבי חיפה. גם הם מצפים לנחת מקבוצתם (מאור אלקסלסי)

4 בעונה הקרובה ישחק עלי מוחמד בבית"ר ירושלים. על החולצה שלו יהיה כתוב מוחמד. אני נזכר ב"דוד פצע" מרים את היציע בימק"א בשירה "מוחמד מת, אי יו יה", ואני לא יכול שלא לחייך באירוניה. "כובש השער לבית"ר, עלי….", מרים הכרוז להנחתה, והקהל משלים: "מו-חמד"!

עלי מוחמד קיבל את שמו מאב מוסלמי שלא היה חלק מחייו, בילדותו, וגדל בסביבה נוצרית לחלוטין. הסמנטיקה הזו לא מעניינת. מה שמעניין הוא שמשה חוגג הצליח, במאמץ לא קטן, להפוך את עלי מוחמד לנקודת מפנה היסטורית. הדבר משול להחתמה של ג'קי רובינסון על ידי בראנץ' ריקי בקבוצת הבייסבול של הברוקלין דודג'רס בשנות ה-40 של המאה הקודמת. זה סטייטמנט.

אז נכון, חוגג עוד לא החתים ערבי ישראלי בבית"ר ירושלים, אבל הוא עשה הרבה יותר משעשו כל קודמיו: הוא החתים שחקן עם שם ערבי. זו התחלה. אחריו יגיע דרוזי, צ'רסקי, טורקי או בוסני, ערבי נוצרי. בסוף יוחתם בבית"ר ערבי מוסלמי. הייחוד של בית"ר הוא לא בתורת הגזע של לה פמיליה, אלא בחוסר יכולתה להתעסק, עקב כך, בכדורגל מקצועני, ובזכייה בתארים.

עלי מוחמד. איך הקהל יריע לו אחרי שער?  (דני מרון)

בית"ר ירושלים לא זכתה באליפות מאז 2008, והיא אפילו לא נאבקה עליה מאז. כשמנקים את השולחן ושמים את התיק המקצועי, צריך להחתים שחקן כדורגל מצוין כמו עלי מוחמד, ועל הדרך לגרש את הרוחות הרעות. זה יאפשר לבית"ר להתרכז במה שמבינים קודקודיה המקצועיים בעלי השם והרקורד – אלי אוחנה, יוסי בניון ורוני לוי – להפוך את בית"ר ירושלים לא רק למועדון בעלי מספר הצופים הגדול בישראל, אלא גם לחשוב שבו. בשורה התחתונה: החתמת עלי מוחמד היא עדיין לא זכייה באליפות. בשביל זה חסרות לבית"ר עוד 80 נקודות.

שתהיה עונה מהנה ומוצלחת!