כישלון מתמשך: הכדורגל הישראלי מתרחק מאירופה

1. בספטמבר 1992 הגרילה מחזיקת הגביע, הפועל פתח תקווה, את פיינורד. זו הייתה העונה הראשונה של הקבוצות הישראליות בגביעי אירופה. הפועל פתח תקווה הגיעה למפגש הזה אחרי ניצחון כפול על סטרומגודסט הנורבגית. נו, בסדר, אומרים כאן, סטרומגודסט היא קבוצת ליגה שנייה. דייגים ראסמי. עוד לא מכירים כאן את בודו גלימט.

עכשיו צריך להסביר לכם מי הייתה הפועל פתח תקווה בקיץ 1992: קבוצה שאחרי עידן אברם גרנט, בעיות ניהוליות-כספיות. יענקל'ה שחר שתה ממנה את השחקנים למכבי חיפה. אלון חזן היה הסנונית הראשונה, אחרי אותה עונה הלך גם רפי כהן. בהרכב שלה היו שני ילדים בעונת בכורה – אדורם קייסי ומוטי קקון, שיחקו בה בהג'ת עודה ועוזי אוחיון. המאמן שלה היה סלובקי אלמוני, יאן פיברניק. גם אחרי שספגה שער במשחק הראשון בקויפ, רק בדקה ה-89, היא לא הצליחה להביא לאצטדיון רמת גן יותר מ-5,000 צופים, רובם חיילים במדים. מנגד, קבוצה עם שחקנים כמו ג'וני מטחוד, אד דה חוי שעבר בהמשך להגן על השער של צ'לסי, רוב ויטסחה, רג'י בלינקר, ארנולד סחולטן, אפילו פטר בוס שיחק בה. אין יותר "לא כוחות" מזה.

ניר לוין עשה 0:1 בדקה השנייה אחרי שרץ חצי מגרש בדרך להבקיע ואחר כך מוטי קקון כבש את שערו הראשון במועדון בו הפך למכונת שערים. לא סתם גול, בנגיחה בין ג'ון דה וולף ואד דה חוי, כמעט 4 מטרים יחד. 0:2 בפתיחת המחצית השנייה זה כרטיס לשמינית הגמר. זה לא החזיק הרבה. הנק פרייזר נגח כדור קשתי, רפי כהן היה מחוץ לשער, הצעקות של נועם קייסי עליו מהדהדות באוזניי עד היום. פיינורד עלתה בשערי חוץ. ברבע הגמר הודחה על ידי ספרטק מוסקבה. את פיברניק הדיחו הגאונים ממלאבס אחרי כמה מחזורים, דוביד שוייצר הכריש הציל אותם מירידה רק במבחנים מול מכבי יפו.

בתקופה שלו עוד לא נולד הפער הפסיכולוגי. ניר לוין. (האתר הרשמי של מכבי ת"א)

כאמור, זאת הייתה העונה הראשונה של קבוצות ישראליות באירופה. עוד לא נולד הפער הפסיכולוגי שימנע מהן לנסות ולנצח. הן עוד לא נפגשו ברודה או בבודו גלימט או בויסלה קרקוב, כדי לפחד גם מקבוצות ברמה שלהן. הן עוד לא ניצחו את יונייטד, צ'לסי, או שלוש פעמים את פריז סן ז'רמן, כאן, שם או בכל מקום. התמימות חגגה.

לספטמבר 2019 לא הגענו, כך גם לספטמבר 2018. פעם קבוצות ישראליות שיחקו באירופה גם במרץ, תשאלו את מכבי חיפה איך היא קפאה במוסקבה. הקבוצות הישראליות לא מסוגלות ליותר מאשר 10:0 משתי קבוצות שכבר התמודדו איתן, בכבוד. אפילו לא שער כבוד.

2. שנה אחרי הפועל פתח תקווה הגיעה מכבי חיפה לגביע המחזיקות ופגשה במוקדמות את דודלנז' מלוקסמבורג. בארץ זה נגמר 0:6, כולל מטס אווירי של אלון מזרחי. לפני כמה שנים, הפועל תל אביב של עידן אלי טביב טאטאה את דודלנז'. כבר שנתיים רצופות שדודלנז' מגיעה לשלב הבתים של הליגה האירופית ואף קבוצה ישראלית לא. זה רצף בלתי נתפס. לוקסמבורג, מדינה זעירה בין צרפת לבלגיה, בה חיים 600 אלף איש ועוד מאות אלפי מהגרי עבודה, מביאה קבוצה שנתיים ברציפות לשלב הבתים וישראל, מדינה של כמעט תשעה מיליון תושבים, שהייתה חמש פעמים בשלב הבתים של ליגת האלופות – לא.

היו ימים שבהם מכבי חיפה עברה את פ.ס.ז' בגביע המחזיקות. (רוני שיצר)

איפה טעינו? נדמה לי שהכישלון המתמשך -שלוש פעמים בחמש העונות האחרונות ללא שלב בתים- נעוץ ביכולת של הקבוצות הישראליות להתחיל עונה עמוק בפגרה במשחקים תחרותיים מול קבוצות אירופיות. הליגה פה ארוכה כמו מסטיק, קבוצות ישראליות בכירות מגיעות ל-50 משחקים בשנה, לפעמים אפילו 60. העונה נגמרת בסוף מאי, מתחילה ב-10 ביולי בגביע אירופה. בקצב הזה, היא תתחיל מוקדם יותר עוד 3 שנים, כי ישראל צונחת בדירוג והופכת להיות מדינה למוקדמות המוקדמות. השחקן הישראלי חייב מנוחה, מנטלית. קו קופנגן-לאס וגאס-קנקון עמוס ביוני. שחקנים שהנבחרת גוזלת מהם את המנוחה, לא מספיקים אפילו לרדת לאילת. הם נוסעים משפיים ישירות למחנה האימונים הראשון באוסטריה. אין להם חיים. תוסיפו לזה מגבלת זרים, שכולה מאבק בין שתי ישויות מנוגדות אינטרסים – התאחדות מול מנהלת – ותגלו קבוצות שתוך כדי עונת המלפפונים צריכות לשחק בעונת התפוזים. אין לזה סיכוי. קבוצות עדיין מנחיתות זרים בסוף אוגוסט, חודש אחרי שהודחו. זה אבסורד.

3. בדירוג הפיאסקואים של הקיץ, מכבי תל אביב ראשונה ללא מתחרות, אחרי שגם סודובה תצפה באמצעות הלוויין, לצידם של קלוז' והצהובים עצמם, במשחקי גביעי אירופה השונים. מכבי עוד לא שלחה לבית ההבראה את כל הפצועים שלה, חלקם מהעונה הקודמת. הפגרה שלה הייתה כזו מזערית, שלא הספקנו להכיל את העונה האירופית שלה שהסתיימה בשלושה הפסדים ותיקו מזהיר. הפועל באר שבע, מכבי חיפה ובני יהודה נתקלו ביריבות קשות יותר. אף אחת מהן לא עשתה הפתעה מרעישה. בני יהודה העיפה קבוצה עשירה ממנה, אבל בואו, זו הייתה קבוצה מאזרבייג'אן. אולי ה"בואו" הזה מצביע גם על ליקוי מאורות: אם לוקסמבורג עקפה אותנו, למה שנזלזל בניצחון על קבוצה מאזרבייג'אן?

עם הניקוד של הקבוצות הישראליות, תמיד תעמוד שם איזו שטרסבורג או מאלמו או פיינורד. עם היכולת של קבוצות ישראליות למחוק היום את הפער, כמו שעשתה הפועל תל אביב ב-2001 – אז העיפה 4 מדורגות (גזטיינספור, צ'לסי, לוקומוטיב ופארמה) – אין לזה סיכוי.

ניצחון על קבוצה מאזרבייג'אן הפך להיות הישג גדול. שחקני בני יהודה. (עדי אבישי)

מי שלא רואה את השינויים שחלו בכדורגל הישראלי – זרים הרבה פחות איכותיים, ישראלים שיוצאים לאירופה לקבוצות מליגות הזויות, אפילו לחודש, מאמנים שמתחלפים כמו תחבושות אלסטיות – לא יבין. הכדורגל הישראלי נתקע במקום שממנו המריא הכדורגל הייצוגי של קפריסין, שם הבינו הקבוצות שהנבחרת לא תגיע עוד 40 שנה למונדיאל ופשוט פוצצו את השוק בזרים. זה פגע בנבחרת, אבל הקבוצות המריאו, והיום קפריסין מדורגת באירופה 15-16, 7-8 מקומות מעל ישראל, לקבוצות שלה יש יותר הישגים וגם יותר כסף מבונוסים, מה שמניע את גלגל השיניים הזה ומגדיל את הפער.

4. מה צריך לקרות כדי שהמצב ישתנה? הרבה. מה הסיכוי שזה יקרה? קטן. אי אפשר לסיים עונה באמצע אפריל בשביל ארבע קבוצות; אי אפשר להסיר מגבלת זרים בשביל ארבע קבוצות; אי אפשר להביא לסגל שחקנים שמות מפוצצים ביוני, עם סיכון שלא יהיה כיסוי למשכורתם ביולי. צריך לנצח. כל ניצחון הוא ניקוד. לא לוותר על אף משחק, גם אם "תיקו בחוץ זה טוב" ו"העיקר לעבור שלב". ניצחונות מביאים ניקוד, סנסציות מביאות שלבים וניקוד ושלבים מביאים שלב בתים.

והכי חשוב, המעטפת שמוכרים לנו: אצטדיונים, קהל, משפחות, מזנונים, פאן זון – כל זה לא שווה בלי כדורגל ייצוגי או כדורגל בכלל. צריך למצוא את האיזון בין רצוי למצוי. שינויים מבניים בכדורגל צריכים להיות אינטרס של כולם, משני צדדיו של רחוב אבא הלל ברמת גן.