למכבי ת"א היה מעמד של סיידקיק בסיפור שקדם למשחק הזה. המשחק עסק במכבי חיפה ובהצהרה שהיא עומדת לתת. לא זכור לי משחק גדול שמכבי ת"א היתה מעורבת בו, ושמעמדה בו מלכתחילה היה כל כך שולי. זה לא קרה גם בתקופה של היריבות הגדולה בין הקבוצות, בתחילת שנות ה-90, כשהלך הרוח הציבורי נטה בבירור לצד של חיפה מטעמים של תרבות משחק ואסתטיקה. מכבי של גרנט, שלח, ברומר, קלינגר, דריקס, נתפסה אז כחבורת בריונים עטויה גורמטים – זוהר ונמני – שבאה למחות יצירת אומנות.
כך נתפסה חיפה של שפיגל, ברקוביץ, עטר, רביבו וקנדאורוב. בצדק, מי יכול לשכוח את חיפה 94'. היא שלטה בכדורגל הישראלי כבר קרוב לעשור, לקחה אליפויות, גידלה כישרונות, הניהול שלה הוגדר "אירופי", היא הייתה הקבוצה שעליה מסתכלים, הכל תלוי בה, אבל הנוכחות של מכבי הודגשה אז, ואם אז, לא כל שכן היום – אחרי שבע עונות דומיננטיות, אחרי האליפות של העונה שעברה, כשהיא חוזרת לאצטדיון הביתי המחודש שלה למשחק הגדול הראשון, וזה התפקיד שהוקצה לה בסיפור שקדם למשחק – נוכחות טקסית במעמד העברת השרביט ממנה לחיפה.
הוויברציות המוקדמות שחיפה שידרה נדונו בהרחבה ב"אולפן המשחק המרכזי" של ערוץ הספורט, אבל כאן הן זכו לפרשנות מנומקת ומקצועית. כל התותחים הכבדים של הערוץ ישבו בפאנל – מודי בראון, בוני גינצבורג, אלי גוטמן, עמרי אפק. המסקנות היו חותכות: חיפה משדרת אנרגיות, תסיסה, יש לה סגל מעניין, מוכשר, מגוון, יצירתי. יש לה לב, "שחקנים של 12 קילומטר למשחק", גוטמן מגדיר את יובל אשכנזי, דולב חזיזה ונטע לביא. יש לה זרים מבטיחים, יש לה טיפוסים למשחקים כאלה:
בלבול. עהר שינוי תדמיתי (מאור אלקסלסי)
עבור רוקאביציה, מכבי זו פיסת סמרטוט אדום, ירדן שועה נולד למעמדים האלה, במיוחד למשחק הספציפי הזה – מול מכבי, אצלה בבית. זו הקבוצה שיכול היה להיות כולו שלה אם לא הייתה זורקת אותו בגיל 15 בגלל כמה התפרחחויות. החבורה הכישרונית והתוססת הזאת מונהגת על ידי מרקו בלבול. מרקו עבר שינוי תדמיתי. ממינוי מאולץ הוא הפך לכזה שחיפה תפורה עליו; רגליו נעוצות בקרקע, הוא משדר רוגע, רצינות, אומר את הדברים הנכונים, נראה שתהליך טוב מתפתח תחתיו.
האפקט של בלומפילד המחודש התעמעם, מוסכם על הפאנל. עוד לא שוחק עליו משחק טוב אחד. בלומפילד המחודש הציג קהלים, לא כדורגל. להפועל יש זכויות בבלומפילד. במותג "בלומפילד", לא באצטדיון המחודש, שלא נועד למרכולתה. הוא נועד למכבי, לעידן האירופי שהיא שואפת ומכוונת אליו. על פי תוכניותיה והיעדים שהציבה לעצמה, בלומפילד היה אמור בשלב הזה של העונה להתפוצץ מקהל שמלווה אותה בשלב הבתים של הליגה האירופית.
מכבי לא חלמה להגיע למחזור הרביעי של העונה למשחק שבו יוגדרו על הגב שלה יחסי כוחות חדשים בכדורגל הישראלי: חיפה חוזרת, ולחזרה שלה יש משמעות רחבה מזו של העונה הנוכחית. מעתה יהיו פה שתי קבוצות, שני מועדונים גדולים שיתמודדו ראש בראש, כמו בימים ההם. אני מתרשם שהפאנל לא משוכנע בכך שבאר שבע כאן כדי להישאר. ביחס לחיפה הוא בטוח.
איביץ'. בלומפילד נועד עבור מכבי ת"א (דני מרון)
מכבי מקבלת את הדקות שלה כמה שעות לפני המשחק, כשהסגל שלה מתפרסם ומתגלה שיונתן כהן ואלירן עטר לא בתמונה. הפאנל מזהה כאן אקט כוחני של מאמן שאולי איבד את דרכו. הוא מטלטל את הקבוצה שלו, כי אין לו דרך אחרת להשפיע. בשלב הזה נודע גם המערך של איביץ' למשחק. הוא עולה עם מערך-מראה לזה של בלבול. המסקנה שמתבקשת – איביץ' מגיע למשחק הזה קטן.
בוני גינצבורג ציין שמתוך ההיכרות שלו עם הדנ"א של המועדון, ברור לו מה מתרחש עכשיו בחדר ההלבשה – מכבי תסחוט משחקניה כל טיפה של אינטנסיביות, אגרסיביות ונחישות. זה מה שקורה שם כשהם לא נספרים. אלה ערכי משחק שמזוהים על פי רוב עם קבוצות נחותות. אלי גוטמן מעיר שזה יפה, זה מועיל, הוא בעד, אבל זה לא יספיק אם חיפה תמצה את כישרונה.
הפאנל משקף הלכי רוח שרווחים כבר שבוע: מכבי אכולה מבפנים, המערך ההססני של איביץ', הוויתור שלו על יוזמה, הסילוק המהדהד של כהן ועטר, כולם מעידים: אין לאיביץ' פתרונות, אין לו רעיונות, וגוטמן מוסיף שאנחנו כבר בסוף ספטמבר ואיביץ' עוד לא סגור על עקרונות שהיה צריך להיות סגור לגביהם כבר ביוני. איביץ' יצא לפגרה והשאיר כאן קבוצה שהיא שלו. חזר כעבור שבועיים-שלושה לקבוצה שהיא לא שלו. אותם פרצופים, אותם שמות אבל שחקנים שהוא לא מכיר. כל ההבנות שהושגו בינו לבינם – בתמצית, איך ניגשים למשחק הזה – נמחקו כאילו לא היו קיימות. תוך שבועיים.
עטר. נותר מחוץ לחגיגה (דני מרון)
איביץ' חזר מהפגרה אותו בנאדם שיצא אליה, אפשר להיות משוכנעים בכך. השחקנים שלו חזרו אחרים. הוא שמע על המנטליות של השחקן הישראלי עוד לפני שחתם במכבי, הוא פגש בה במהלך העונה שעברה והכפיף אותה לרצונותיו, הוא לא נתקל בבעיות בתחום הזה. קצת חיכוכים בהתחלה, לא יותר. נראה שאיביץ' לא ידע מה קורה לשחקן ישראלי שיוצא לשבועיים מחוץ למסגרת, אחרי שלקח אליפות ב–30 נקודות הפרש. שחקן ישראלי לא צריך שבועיים מחוץ למסגרת כדי לשכוח מיהו, יומיים מספיקים לו. את השחקן הישראלי צריך להצמיד לאזיקון אלקטרוני לפני שמשאירים אותו לרגע ללא השגחה.
איביץ' לא חוכך בדעתו ולא בורר בין אפשרויות כשעולה השאלה: של מי הקבוצה הזאת, שלו או של חבורת שחקנים שחזרו קצת מסטולים מהפגרה. וכשהדיבור על כך שאיבד את חדר ההלבשה מקבל תוקף, ומוצעות גישות אלטרנטיביות לגישותיו, הוא בא וזורק את כהן ועטר מהסגל. זה מה שאיביץ' עושה במצבים כאלה, מי שמזייף נזרק, אם כולם יזייפו – כולם ייזרקו. זו השקפת עולם, לא עוד גישה מבין כמה אפשרויות. איביץ' לא נועד להכיל, להתגמש, הוא לא בא כדי להתקבל, אין לו עניין להתערות, הוא בא כדי להכפיף.
חיפה שיחקה השנה באירופה, והישגיה דמו לאלה של מכבי במסגרת הזאת. הקמפיין של חיפה לא צוין ככישלון, כי לא היו ממנה ציפיות. הן התפתחו ותפחו בהמשך. המשחק נגד רעננה בבית היה ניצוץ. חיפה עשתה קאמבק, זה מעיד על קבוצה שיש לה אופי. לחיפה אם כן יש אופי, בנוסף לכישרון ולמעטפת שתמיד היו לה. גם במשחק השני היא מגלה ניצוצות של אופי. היא לא מפסידה בדרבי. הלך הרוח החיובי סביבה הלך אט־אט ונבנה, אבל המשחק נגד קריית שמונה אצלה בבית, ה–0-2 החד, הברור, המהדהד, זאת הייתה התפוצצות.
האוהדים הירוקים. רוצים לראות יותר אופי (דני מרון)
הלכי רוח מחלחלים לראש של המאמנים ולרגליים של השחקנים. זה תהליך שרק את סופו רואים. על המגרש אתה מקבל ביצועים שמבוססים על הלכי רוח והנחות יסוד מופרכות. בכדורגל הישראלי זה קורה כבר כמה עשרות שנים. אם מדברים על "המנטליות של השחקן הישראלי", שזרים לא מבינים אותה, אז זאת המנטליות. הישראלי קורבן להלכי הרוח שסובבים אותו ושמתפתחים מכל מיני סיבות שלא קשורות אליו וליכולות שלו.
מכבי עצמה נפלה קורבן להלכי רוח כאלה לפני שפגשה ברומנים ובליטאים במסגרות האירופיות. הם לא דפקו לה חשבון ועמדו מולה כמו שהיא, בגודלה האמיתי. אירופים, גם ברמות הכי נמוכות של הכדורגל, לא נסמכים על הלכי רוח. למעמד ההצהרה בשבת, איביץ' הביא רק את עצמו. זה הספיק. לגמר גביע הטוטו זה לא הספיק.
מה דעתך על הכתבה?