1. תעזבו רגע את הקלישאות. הגדולה של יוסי אבוקסיס לא מתבטאת בגניבות שלו. אי אפשר לנצח כמאמן בחטאפה או בזניט ולהנחיל שני הפסדים בעונה למכבי ת"א נטולת הפסדים אם אתה לא מאמין שזה מה שיקרה. השוויון של בני יהודה הגיע אתמול משום מקום, בטח עם העזרה של גיא חיימוב, אבל זה לא שבני יהודה השוותה ורצה לחטוף אוטובוס ולהתבצר בו. היא המשיכה ללחוץ ולחטוף, ולנסות לנצח. ואם היו לה עוד כמה דקות, יש מצב שגם הייתה מנצחת.
וזה ההבדל בין אבוקסיס למרקו בלבול. המאמן של מכבי חיפה מכין את הקבוצות שלו, מבצע חילופים על פי הספר, והכדורגל שלו נכון, אבל אבוקסיס חי את המשחק, ולא רק שמגיע עם תוכנית משחק, אלא מייצר עוד שתיים כאלה תוך כדי תנועה. אני חושב שבהתאחדות צריכים לסגור איתו – לא לסגור, לנעול – על אימון הנבחרת אחרי אנדי הרצוג (זה יכול להיות גם אחרי מוקדמות המונדיאל), ולו רק כדי שיפסיק לתסכל את מאמני הליגה. חראם עליהם.
ומילה לאוהדי מכבי חיפה שבאו למסיבה וחשבו שחיימוב קלקל אותה: זה השוער שלכם, לא של היריב. לא שורקים בוז לשחקן שמשחק רע, בטח לא בזמן משחק.
2. חייבים להוריד את הכובע בפני ולאדן איביץ'. המהלך של שער הניצחון של מכבי ת"א נגד מ.ס אשדוד – גם אם הוא רשום בענק גם לחובתו של רועי משפתי – הוא מופת למהלך כדורגל שקבוצות דומיננטיות צריכות להשתמש בו כדי לפרק הגנות צפופות: לשחק מהר, בנגיעה, בחדות, דרך האגף. העובדה שאיביץ' הפנים כי השחקנים הבכירים שיש לו בהתקפה תוקעים לו את משחק המעבר בגלל הטיפול המוגזם שלהם בכדור, אפשרה למכבי ת"א בשבועות האחרונים לשחק בהרכב שבו המהירות, התנועה והנגיעה, הוא מרכיב חשוב. וזו גם הסיבה שהיא מגיעה למשחק העונה הראשון העונה, כשהיא משתפרת ככל שמצבת הפצועים שלה גודלת.
שחקני מכבי ת"א חוגגים. מהירות ותנועה במקום דריבל
מ.ס אשדוד עד כה היא אכזבה. משחקי גביע הטוטו כבר גרמו לנו לחשוב שמדובר במרענן הרשמי של העונה, אבל מסגל כזה היה צריך לצפות ליותר מניצחון ליגה אחד. היו רגעים, בעיקר במחצית הראשונה, שאשדוד לא הצליחה לחבר שני פאסים, אצלה בבית. העובדה כי שגיב יחזקאל כלל לא התלבש, ושובל גוזלן נכנס מהספסל, גורמת לתחושה כי גם הרכש חיוור.
3. גם השבוע יתכנסו אנשי הוועדה המקצועית של איגוד השופטים ויוציאו לאור מניפסט מנומק מדוע נאאל עודה צדק בכל החלטה שלו אתמול, בעיקר בהחלטה אפילו לא לגשת ל-VAR באירוע הפנדל הברור של ניסו קפילוטו על קייס גאנם. בשער החוקי למהדרין של יוג'ין אנסה, הוא חשב כבר לא ללכת, אבל נמלך בדעתו. בטח רצו לו בראש, בשעה שרץ למסך, כל הנקודות שיאבד אם יחליט להיענות ל-VAR, ועודה זה שופט צעיר, הנלחם על מקומו. שהוא ישנה החלטה בגלל VAR?
וזו בדיחה, כי אם זו הגישה, אין צורך ב-VAR. השופטים טעו קודם, טועים עכשיו, אבל ההוצאות הכבדות על המערכת המיותרת הזו – שמושתות על הקבוצות – דופקות את הקבוצות הקטנות אפילו יותר מההחלטות נגדן. המערכת הזו פשטה את הרגל עוד לפני שהתחילה ללכת. ואם הפועל רעננה – שהייתה ראויה אתמול לניצחון – תצטרך את שתי הנקודות שנלקחו ממנה אתמול, בגלל ה-VAR, כדי להישאר בליגה, זה יהיה אפילו אומלל. טעויות אנוש הם חלק מהמשחק, אבל בשביל זה הצמידו מערכת לבני האנוש, לא כדי שינפנפו אותה כאילו מדובר בשחקן שהתחזה.
4. בעונה שעברה, פוטר המאמן הראשון (גיא לוזון) אחרי שבעה מחזורים. העונה זה קרה למסאי דגו בדיוק באותו זמן. המהירות שבה מאמנים מסיימים את תפקידם בישראל מזכירה את הליגה הקפריסאית, וזו ממש לא מחמאה. ההבדל בין לוזון לדגו הוא ההבדל בין בית"ר ירושלים לקריית שמונה. אחת היא קבוצה עם קהל ענק שיש לה ציפיות – קצת מוגזמות לפעמים – מעצמה, והשנייה היא קבוצה קטנה שגם אליפות וגביע וגביעי טוטו לא ישנו את העובדה העגומה הזו. ממנה מצפים להישאר בליגה, וכמו שקריית שמונה שיחקה בבאר שבע, היא הייתה נשארת בליגה ביג-טיים. אבל מי שחושב שהוא ברצלונה, יגיע בסוף לליגה של בדאלונה.
מה דעתך על הכתבה?