מה נשאר מהיריבות בין הפועל ת"א למכבי חיפה?

ב-1984 פרצה מכבי חיפה לחיינו. היא נכנסה למשבצת שפינתה מכבי נתניה, אבל לעומתה, מילאה אותה לתקופה הנחשבת נצח. בהתחשב בכך שעד אותו רגע היה לה גביע אחד וחמש עונות בליגת השנייה בעשור שקדם לרגע הזה, זו הייתה חתיכת אמירה.

בין 1984 ל-2011 זכתה מכבי חיפה ב-12 אליפויות, אחת הפסידה בגלל קיזוז ועוד אחת בגלל שער שנוי במחלוקת. היו לה גם עוד ארבע ריצות לאליפות. אין קבוצה מאז קום המדינה שהיה לה רזומה כזה בפרק זמן דומה. לשם המחשה, בין 1950 ל-1979 זכתה מכבי ת"א – קבוצת הפאר האולטימטיבית – בעשר אליפויות. היה שלב בעשור הקודם שאחוז ההצלחה הכללי של מכבי חיפה היה טוב מזה של מכבי ת"א.

בפרק הזמן הזה היו לחיפה סדרות של מאבקים. התחיל בבית"ר ירושלים, המשיך בהפועל פ"ת, התעצם מול מכבי ת"א ונגמר עם הפועל ת"א. מול בית"ר זה היה קרב בין שני מועדונים שלא היה להן תואר אליפות, שתי קבוצות בוסריות. את בית"ר היא השאירה מאחור. מול מכבי ת"א ניטש קרב בין שני מאמנים שעיצבו את הליגה – גיורא שפיגל ואברם גרנט – של איכות מול יעילות, קרב על הגמוניה. תל אביב מול חיפה. מכבי מול מכבי. בין 1992 ל-2012, 20 שנה, זכתה מכבי ת"א בארבע אליפויות. מכבי חיפה במספר כפול. בתקופה הזו גם את הצהובים השאירה מכבי חיפה מאחור.

מהראן לאלא כובש נגד מכבי חיפה בעונת הקיזוז. איכות מול יעילות (דני מרון)

מול הפועל ת"א זה היה קרב של איכות. הפועל הציבה בפני חיפה – בלי לזכות כמעט באליפויות – סטנדרטים אחרים. הירוקים תפסו פיקוד, לקחו אליפויות, אבל להיות כמו הפועל באירופה, זה היה רף הישגי גבוה. חיפה השיגה יותר (רבע גמר מחזיקות, שמינית גמר אופ"א, שבע נקודות בשלב בתים אחד בליגת האלופות), אבל הפועל ת"א נחרטה בתודעה כקבוצה הכי אירופית שהייתה לכדורגל הישראלי. חיפה ניצחה את פארמה, ואת פ.ס.ז', ואת מנצ'סטר יונייטד. הפועל נהגה לנצח כאלה בקמפיין אחד, והיו לה כמה קמפיינים זכורים.

וכשהשתיים הללו התגוששו על ליטרת הבשר הזו, עפו ניצוצות של כדורגל איכותי. הייתה ארומה באוויר. הפועל סחטה מחיפה את המיטב, גרמה לה לבנות קבוצות מפוארות, בימים שלה עצמה הייתה את הקבוצה הכי גדולה בתולדות בית ברנר.

רק בתחילת העשור היה פה מאבק האליפות הכי איכותי בתולדות הכדורגל הישראלי. שתי קבוצות של למעלה מ-80 אחוזי הצלחה, שהקרב ביניהן הוכרע בגלל קיזוז נקודות, בזכות שער במחזור האחרון, בזמן פציעות, על ידי גדול שחקני הדור.

זהבי. חרט בחיפה צלקת (דני מרון)

השער שהתחיל את הסאגה – שער האליפות של גילי לנדאו – והשער שסיים אותה, בטדי של ערן זהבי, חרטו בחיפה צלקת בל תימחה. וכמו שתם המאבק ביניהן, תם גם עידן. מאז 2011 לא זכתה אף קבוצה מהן בתואר אליפות, וכמעט ולא התמודדה עליו. המשחק ביניהן ביום שני לא קשור בכלל למה שהיה פה לפני עשור. זה כמו משחק היום בין ליון למארסיי, בין ורדר ברמן לבורוסיה מנשנגלדבך, בין מילאן לאינטר. היה. נגמר.

יותר גרוע מדרבי
המשחק הזה הוא לא רק תלוש מהמציאות, הוא מיס-מאץ' רציני. מכבי חיפה בשלב התחדשות. אומרים – וגם רואים – שקורה שם משהו. לא ברור איך זה ייגמר, אבל זה נראה בסדר. לא תמיד מבריק, לא בהכרח מבטיח, אבל אין שם משחקי נפל ותמיד יש ניצוץ. הישראלים רעבים יותר, הזרים נוצצים יותר. מכבי חיפה חוזרת, לא ברור מתי היא תגיע.

הפועל עושה בדיוק תהליך הפוך. היא עוזבת, לא ברור לאן, ומתי יסתיים המסע שלה בזמן לימים שבהם החזירה את רוני קלדרון מפריז בלי לשאול את המאמן, רק כדי שתנצח בקריית חיים ותצא מהמקום האחרון. לקלדרון שלה קוראים היום עומר דמארי, הוא כבר נתן העונה את הגול שלו. לקלדרון היו בהפועל ת"א בסך הכל שלושה שערי ליגה, אבל בערך פי עשרה מיתוסים.

דמארי. הקלדרון של הפועל היום (אודי ציטיאט)

מכבי חיפה חרוצה, מהירה, משחקת מלהיב מדי פעם, משמחת את אוהדיה אחרי תקופה לא קצרה. הפועל ת"א הולכת לאיבוד ברגע שהיא לא עושה כלום על המגרש, חסרת בטחון, מחשבת את הקץ לאחור. של המאמן, של השחקנים, של הבעלים, של המועדון.

בשביל הפועל ת"א המשחק ביום שני יותר גרוע מדרבי או ממפגש מול בית"ר ירושלים. אלה קבוצות שהקהל שונא, שיש נרטיב שנבנה סביב היריבות מולן. הקבוצה מגיעה למשחקים נגדן נחושה. מול מכבי חיפה לא נבנה שום נרטיב. ההנהלות היו בידידות – חיים רביבו עבר מהפועל לחיפה, וואליד באדיר ואליניב ברדה מחיפה להפועל – והקהלים התייחסו זה לזה באדישות. הזכייה באליפות ב-2010 נחשבת אצל חלק מהאוהדים כזכייה על הראש של בית"ר, לא של חיפה. עד כדי כך. יהיה קשה להפועל לבנות אמוציות, לגייס שנאה, להביא מוטיבציה. יש ריח של תבוסה באוויר.

קבוצה לא אטרקטיבית?
היו ימים שאוהדי הפועל קראו למכבי חיפה בלעג "אשדוד עם תארים", אבל מאז עברו הרבה מים עכורים בקישון ובירקון, והתנאים השתנו. אוהדי מכבי חיפה מרשימים בכמותם ככל שהתקווה שלהם גדלה, ואוהדי הפועל רק הולכים ומאבדים תקווה.

אוהדי מכבי חיפה. לא ויתרו לקבוצתם על החלטות כאלו (דני מרון)

הדבר הגיע למצב אבסורדי שבו הקצתה הנהלת הפועל ת"א לאוהדים בירוק לא רק את יציעים 10-11 שמכילים בתצורה החדשה של בלומפילד כ-4,800 מושבים, אלא גם את יציע 13. אלה פעולות שמאפיינות מועדונים קטנים. להפועל זה קרה בעבר אולי כשמיכאלנקו מנע מחיפה זכייה בתואר על הראש של הפועל, בתחילת המילניום. בחיפה זה קרה בעונה שעברה, כשמכבי ת"א קיבלה כמות מוגדלת של כרטיסים בסמי עופר שלא הייתה להם דרישה מצד האוהדים המקומיים, אבל זה לא עבר לה בשקט והאוהדים דאגו להביע היטב את זעמם.

בהפועל ת"א, שם בדרך כלל ויתרו על הכנסה לטובת כבוד עצמי, המצב הפוך. הוא כל כך עגום, שאין גם כמעט טרוניות נגד, אולי רק מצד אוהדי חיפה שמוחים על מחירי הכרטיסים. הפועל – ההנהלה והאוהדים – מקבלת בהכנעה את העובדה שהיא לא תמלא את בלומפילד, ומכבי חיפה כן.

זה אירוע חסר תקדים, ולא בגלל הסיטואציה, אלא בגלל היעדר המחאה בעניין. אוהדי הפועל מוחים נגד השארתו של ניסו אביטן, נגד הסגל שמלא לדעת חלקם בשחקנים ששמים פס על המועדון, נגד הבעלים שלא מחפשים מחליפים או לא משקיעים ברכש, אבל נגד פתיחת הרגליים הסימבולית הזו – שלא הייתה מתרחשת במועדונים גדולים אחרים – אין להם מה להגיד.