1. הפער האיכותי, הסיטואציה, העיתוי, השער. יש משהו משותף לאיתי מור ברמת גן נגד מכבי תל אביב ב-1994, חמיסי אמיני דאב בסופרלנד נגד בית"ר ירושלים ב-2001, מיקי עטיה בקרית אליעזר נגד מכבי חיפה ב-2002 וראובן עטר בפארק דה פראנס נגד צרפת. בכל המקרים, הסנסציה נבעה מכך שעד לרגע האחרון, הקבוצה המנוצחת לא הבינה באיזה מצב כאוטי היא הייתה וניסתה לנצח בכוח משחק שיש לה סיכוי רק להפסיד אותו.
אפשר להחמיא לברק בכר שבפיגור 1:0, עמוק במחצית השנייה, עושה שינוי מערך, זורק למגרש את כל הכלים ההתקפיים ומוסיף להם גם את מיגל ויטור שמפקיר את ההגנה. ואפשר גם לומר שאלה בדיוק הדברים שמזמינים בסוף את ההפסד הצורב. הפועל באר שבע הייתה בטוחה שהיא הולכת לנצח משחק בו השוותה, אך בקושי, כתוצאה מעוד גול באשמת עמרי גלזר, ושכחה שנקודה במשחק נוראי שכזה היא בונוס: לקחת ולחבק. הכדורגל העולמי, אבל בעיקר הישראלי, מלא במעצמות כדורגל שבטוחות שלהן זה לא יקרה – ודווקא להן זה קורה.
והנה, עם שני הפסדים בשלושה משחקים ברחה לה העונה ולנס ציונה, שצברה חמש נקודות מהתשע האחרונות בקופה, יש פתאום סיכוי להישאר בליגה.
ברק בכר. באר שבע לא ידעה להעריך נקודה (אודי ציטיאט)
2. 0:1 על מכבי חיפה, 0:4 בית"ר ירושלים, 0:2 על הפועל באר שבע ו-0:3 על הפועל חיפה. ארבעה ניצחונות, הפרש שערים: 0:10. זה המאזן של מכבי תל אביב נגד ארבע הקבוצות הדולקות אחריה. אז אמרנו בתחילת העונה שזה לא יהיה תסריט זהה לעונה שעברה, שהליגה השתפרה, בלה בלה בלה. אפשר גם לטעות. אנחנו במחזור העשירי, הפער בין הצהובים לבאר שבע עומד כבר על שש נקודות, כך גם בינם לבין מכבי חיפה ו-10 נקודות מפרידות בין האלופה לבית"ר, שתשחק הערב נגד הירוקים.
לא יהיה 31 הפרש, אבל 20 הפרש יהיה? 18 הפרש? 15 הפרש? מה זה בכלל מעניין. הקבוצה שוטפת, שוצפת, קוצפת, לוחצת, ממהרת, מחוררת. היריבות ממול מחפשות בסך הכל את ההישג: מי ימנע מדניאל טננבאום שיא ישראלי. מאוד מזכיר את המאמץ של מכבי תל אביב עצמה להשיג שער בהופעתה האחרונה בשלב הבתים של ליגת האלופות. אז זה הושג בפנדל, ורק ככה אפשר יהיה להבקיע נגדה. הקבוצה הזו גדולה על הליגה בחמש דרגות ותסלח לי מכבי חיפה שמענגת אותי יותר. זה לא כוחות.
זה לא כוחות. שחקני מכבי ת"א חוגגים אתמול (דני מרון)
3. הניצחון של מכבי נתניה אתמול, עד כמה שהוא נראה מקרי והושג מכדור תועה, הוא תולדה של שני מרכיבים חשובים במועדון בריא: סבלנות וחיבור. לבעלים אייל סגל הייתה הסבלנות לא להקשיב לרחוב, לבוחשים ולהיגיון והוא סירב לזעזע את הצוות המקצועי. החיבור בין השחקנים למאמנים ולמועדון הוא כזה שלא בטוח שיושג עם מאמן או מאמנים אחרים. לא שנתניה נראית טוב, לא כל השחקנים נותנים את התחת והכדורגל שאפיין אותה מגיח לרגעים ספורים. ועדיין, צריך לראות את הנאום של אלמוג כהן במעגל השחקנים לאחר השריקה לסיום, לדמיין מה נאמר ולהעריץ את זה.
נתניה נמצאת בקו התפר בין מועדון גדול למועדון עם נשמה, רגל פה ורגל שם. יכול להיות שהיא לא צריכה לחצות את הגבול, לא צריך עיניים גדולות. נתניה צריכה לחזור לעצמה, עם החיבור ועם המון סבלנות. לא בטוח שזה יקרה, אבל יש את הפוטנציאל.
לגבי רעננה אפשר לומר שהניסוי של אשר אלון – לשחק כדורגל של מכבי נתניה ולהישאר בליגה – מראה סימנים של כישלון. הגנים של הפועל רעננה רחוקים מהסגנון שהבעלים רוצה. תן לה להתגונן, לשחק קרוב, לחכות למעידה ולעקוץ. ככה היא תרוץ לליגה הלאומית. זה נורא לשדל קבוצה לשחק הגנתי, אבל היא לא יודעת משהו אחר.
נאום מעורר הערצה. שחקני מכבי נתניה (אריאל שלום)
4. את הניצחון של הפועל תל אביב בקרית שמונה אסור לסכם ביותר משתי שורות, אם כי יש כאלה שמרוב שעמום סיכמו זאת בקריית שמונה בשורה אחת. במילים אחרות: קבוצה של ווינר כמו ניר קלינגר צריכה להתחיל ממשהו. עכשיו יש פגרה כדי לעבוד על השאר, כי כרגע אין כלום.
עכשיו יש זמן לעבוד. ניר קלינגר (מאור אלקסלסי)
מה דעתך על הכתבה?