אם אין תשתית לכדורגל, איך יהיה פה כדורגל?

1. גם פלייאוף עליה ליורו ואפילו עליה ליורו בסוף מארס 2020 לא ישנו את העובדה הכואבת שהכדורגל ההישגי נמצא בנסיגה קבועה, והכדורגל העממי הולך ומתקרב לסף כליון. אלה לא דברים מופרכים, אלה גם לא דברים שמתדפקים על דלתות האינטרסים של עסקני הספורט. לא ברור אם הם בכלל מודעים להם.

בישראל חיים כ-9 מיליון תושבים. גם אם מנכים את מספר התושבים החרדים, מספר העוסקים בספורט הישגי, מספר העוסקים בספורט תחרותי, ואפילו מספר העוסקים בספורט בכלל, נמוך ביחס של 1 ל-4 לעומת מדינות הזהות לנו בגודל האוכלוסייה, ברמת החיים ובאורח החיים. כלומר, לא צריך להשוות אותנו למדינות באפריקה או באסיה, אלא דווקא למדינות בעלות אזורי נוחות התואמות לישראל כדי להבין שכמות העוסקים בספורט בישראל בכלל, ובכדורגל בפרט, היא זניחה ביחס לאוכלוסיה. והפער יחסי, בין מספר התושבים למספר הכדורגלנים או הכדורגלניות, גדל כל הזמן.

ולא בטוח בכלל כי אלה המספרים האמיתיים. ישראל היא מדינה שמנהיגה תקנות שמרניות מאוד בתחום הספורט, מחוק הספורט ועל לחוק העמותות, עד כדי כך שמספר אגודות הספורט הציבוריות הוא קטן אפילו יותר – יחסית לאירופה – למספר העוסקים בענף. לעומת זאת, מספר בתי הספר הפרטיים שמנסים להכשיר, לכאורה, כדורגלנים, הולך וגדל, אך כמות העוסקים בו לא נכנסת לסטטיסטיקה, אותה סטטיסטיקה שנביאי הזעם מרתיעים בפניה כבר שנים.

יש לכך סיבה פשוטה: אגודות הספורט הן מוסדות ללא כוונת רווח ואילו בתי הספר הפרטיים הם בתי עסק לכל דבר. המשמעות: יותר ויותר עסקים פרטיים עוסקים בהכשרת כדורגלנים – ביניהם חאפרים – ופחות ופחות אגודות. ולמה זה קורה? מכיוון שהמדינה והרשויות לא יכולות ואולי גם לא רוצות לקחת את כאב הראש הזה על עצמן. במדינה שבה שר ספורט הוא תיק, כשמו, והמקבל עליו את העול הוא פוליטיקאי שרואה, במקרה הטוב, את התפקיד כמקפצה לתיק חשוב יותר או במקרה הרע, פשוט מתחלף – הסיכוי למהפכה ממשית הוא אפסי.

המדינה לא רואה בספורט בכלל ובכדורגל בפרט עניין בעל סדר עדיפות לאומי, ואולי בצדק. אנחנו לא מדינה נורמלית. ועם זאת, לא מתקיימים פה אפילו תנאים בסיסיים להכשרת כדורגלנים.

מדינה נורמלית אנחנו לא, אבל אפילו תנאים בסיסיים להכשרת כדורגלנים אין פה (אודי ציטיאט)

2. אנשים בגילי זוכרים את הסיטואציה הזו מצוין. כשהיינו תלמידים, היינו הולכים לבית הספר עם כדור (לא כדורי סמרטוטים, כמו אבותינו, אבל כדור באיכות ירודה, עם פנימית, לפעמים ביצי), ובמקרה הטוב מקפיצים את הכדור בדרך לבית הספר. בהפסקות בין השיעורים היינו משחקים בכדור. אם לא במגרש בית הספר, אז במסדרונות, במבואות, בפינות. אחרי החתמת כרטיס בארוחת הצהריים בבית, היינו "יורדים למטה", היה פעם מושג כזה. לא היו פלאפונים, אמהות לא הטרידו את מנוחתנו, את שיעורי הבית היינו משלימים בשעת האפס, שיחקנו כדורגל 8-10 שעות ביממה. איפה? איפה לא. מגרשי בית הספר היו פתוחים לרווחה, היה די והותר שטחים ירוקים או חומים, או מסולעים או קוצניים, אבל היו שטחים. למדנו לשחק בינינו, על חשבוננו, לא מצפייה בלתי פוסקת במשחקים מהליגות השונות, כי לא היו כאלה. אם חזרנו הביתה עם שריטות מדממות, קרסוליים נקועים ואפילו פציעות חמורות יותר, אמא הייתה חובשת אותנו, אבא היה מסיע אותנו למגן דוד אדום, ואף אחד מהם לא היה מגיש תביעה לביטוח. כדורגל לא היה חוג, הוא היה דרך חיים עבורנו.

הורים צעירים קראו בוודאי את הפסקה הקודמת בבעתה. לתת לילד "לרדת למטה" היום זו בעיה. עד גיל 9 אסור לחצות כביש בלי ליווי הורה, לרדת במעלית אסור לבד עד גיל 14, מגרשי בית הספר סגורים כי הביטוח לא מכסה פציעות מחוץ למסגרת הבית ספרית, יש יותר ויותר כבישים (ולכן גם יותר מעברי חציה) ויותר ויותר מעליות, כך שאין שטחים ירוקים, ויש עשרה ערוצי ספורט ישראלים, לפחות, שמשדרים כדורגל שמשחקים אחרים. ההורים רוצים שהילד יהיה כדורגלן? הם שולחים אותו לחוג, לבית הספר לכדורגל, לאימון טרום ג' באגודת ספורט מפוארת. הם משלמים בין 2,000 ל-4,000 שקל בשנה, לפני קניית ציוד, רק בשביל שהילד ישחק כדורגל, שעתיים כפול שלושה אימונים. גם אם הוא משחק כדורגל בשיעורי החינוך הגופני, וגם בשבתות, כמות שעות הכדורגל של הילד קטנה משמעותית ביחס למה שהיה פה עד לפני דור. המדינה קטנה, השטח האורבני גדל, ילד שגר עם הוריו בקומה 27 במגדל מגורים יוקרתי לא יהיה שחקן כדורגל, אולי בפלייסטיישן.

נבחרת הנערים של ישראל. עלתה שלב בשבוע שעבר, אך גם הפסידה לאנדורה (ההתאחדות לכדורגל)

3. כדי להיות שחקן כדורגל, בבסיס, אתה צריך שלושה דברים: כדור, מגרש, מאמן. הסכמנו כבר שיש פה בעיה הולכת ומחמירה של חשיפה לכדור. מגרשים אין. יש עוד פחות ממה שהיה פעם, בגלל שעיריות ומועצות מקומיות לא מוכנות לקחת סיכונים ולהיות חשופים לתביעות (גם כאן יש "ישראבלוף"). בכלל, חלק מבתי הספר נמנע בכלל מפעילות גופנית שיש בה סיכון. כמעט ולא תראו מזרני קפיצה לגובה בבית הספר, לא בורות לקפיצה לרוחק, לא מסלולי ריצה מאולתרים, אפילו מגרשי הכדורסל מקורים. הילד נחשף למציאות מפנקת והוא פחות אתלט ופחות מודע לספורט ולכל ענפיו. אין סיכוי בעולם שילד יעיף היום כדור טלי בשיעור התעמלות, אם יש סיכוי שהכדור ינחת על מישהו אחר. כדור ברזל? הצחקתם אותנו.

גם אם יספרו לכם על תכנית להקמת מאות מגרשי כדורגל חדשים, הם לא רלוונטיים כל עוד הם מתוחמים לשעות פעילות או להשגחת מבוגרים. לא מכיר נגנים שלא מתאמנים בבית, שעות, אז למה כדורגלן לא יכול להתאמן בשעות הפנאי שלו?

כדורגלן העבר, יוחנן וולך, ששיחק עם נבחרת ישראל במונדיאל, סיפר לי פעם כי בגיל 11 נסע עם הוריו לביקור קרובים בהאנובר, מערב גרמניה. "כשהגעתי למגרש", סיפר, "נדהמתי לראות 14 מגרשי כדורגל עומדים זה ליד זה (בקרית ביאליק, בה התגוררתי, לא היה עדיין מגרש אחד ראוי לשמו), פתוחים בפני כל מי שהיה מעוניין לשחק כדורגל. מעולם לא חזיתי בכל כך הרבה מגרשי כדורגל שממוקמים זה בצד זה".

האנובר, 1956. לא פלא, אפוא, שמערב גרמניה זכתה במונדיאל שנתיים קודם לכן, פחות מעשור אחרי שנכתשה על ידי בעלות הברית. מבחינת תשתיות, היא הייתה שם כל הזמן.

"בעיה הולכת ומחמירה של חשיפה לכדור" (יוני אריאלי)

אבל לא מדובר רק בכדורגל ומגרש, אתה צריך גם לקבל הכשרה והכוונה. בישראל כמות המאמנים עולה באופן יחסי על מספר הכדורגלנים. יותר מדי קורסים נפתחו, מעט מדי משרות התפנו. אחד הדברים שווילי רוטנשטיינר כן נכנס לתוכו, היה העניין הזה. תנאי הקבלה הוחמרו, כמות המאמנים תקטן, אבל יתכן ואיכותם תעלה. השאלה שמנקרת עדיין היא: איזה מאמן יקריב את חייו תמורת 2,000 עד 5,000 שקל בחודש?

הנחת העבודה הבסיסית היא כי אגודת ספורט גובה תשלום עבור השתתפות הילד במשחקים ואימונים ומשלמת באמצעותו למאמנים. אבל מה אם חלק מהאגודות עושות מונקי ביזנס – זה לא כזה מופרך – וחוסכת גם באימון? במקרה הזה ילד שאמור לקבל צוות מאמנים, לעבוד בקבוצות מצומצמות, לקבל שיעורי קואורדינציה, שיחות עם מאמנים מנטליים, לעבור מבדקי מאמץ, להיבדק תמידית באמצעים טכנולוגיים, שלא לדבר על שוערים שאמורים לקבל אימוני שוערות – בחלק מן המקרים זו אוטופיה, מעט מאוד אגודות נמצאות שם.

אף מועדון כדורגל לא יחזיק מחלקת ספורט גרעונית. לא כולן יכולות לגבות 100 אחוז, חלק מהכדורגלנים הצעירים באים מבתים שלא יכולים לממן הוצאות כאלה. בחלק ממדינות האיחוד האירופי הפתרון מובנה: ההורה משלם מעט מאוד כסף, המאמנים הם תחת תקנים של מורים, והמדינה משלמת את שכרם. והכדורגלן? הוא מקבל את מה שצריך, בלי שלאף צד יהיה כאב ראש. הבעיה היא שתגמול מאמני כדורגל נמצא בסוף התור אחרי הזקנה במסדרון, האיום האיראני, הרכבת הקלה, ומערכות הבחירות הבלתי פוסקות. אתם רואים את המדינה משלמת על זה? אני לא.

גם "האיום האיראני" קודם לספורט בישראל (Gettyimages)

4. ובכל זאת, יש מגזרים שהם, נכון לעכשיו, יוצאים מן הכלל: המגזר הערבי והעדה האתיופית. העובדה כי המדינה איטית בהתייחסותה לתשתיות הקיומיות של המגזרים האלה, פועלת באופן פרדוכסלי לטובת הכדורגל. הסיבה שיש בנבחרות הייצוג יותר ערבים ואתיופים לא נובעת מכך שהם יותר מוכשרים, אלא כי הם יותר כדורגלנים. לא מבחינה מספרית, אלא מבחינה הווייתית. הערבי חשוף לכדור יותר מהיהודי, יש לו יותר שטחים לשחק סתם כדורגל, הוא פחות מפונק, ומה שחשוב יותר מכל: הוא רואה בכדורגל לא רק מכשיר לקריירה שתתגמל אותו יותר מחבריו, הוא רואה בכדורגל מכשיר שישדרג אותו ואת משפחתו. הכדורגלן הערבי-ישראלי או הישראלי ממוצא אתיופי רואה במקצוענות יעד, ולא רק אמצעי.

בכל העולם, הכדורגל צומח בפאבלות, לא באקדמיות. זה לא בא זה על חשבון השני, זה הסדר הנכון: קודם הרחוב ילמד אותך, אחר כך המאמן יכשיר אותך. בישראל, לצערנו, לרוב הסדר הוא הפוך.

5. אז אחרי שפיטרנו את הרצוג ורוטנשטיינר, פירקנו את המרכזים, החלפנו את כל סגל הנבחרת, הקמנו פרויקט מצוינות לגילאי 13-15 – זה באמת הוקם – ביטלנו תוצאות וטבלאות עד ילדים א' כדי שהילדים יהפכו לכדורגלנים ולא לאוהדי אולטראס, והפכנו את בתי הספר הפרטיים לחלק מהסטטיסטיקה, עדיין לא קילפנו את כל השכבות. התשתית פה רקובה, ובתשתיות קברניטי הכדורגל לא יכולים לטפל.

הכדורגל הישראלי צריך להפוך לפרויקט לאומי. מדי סוף שבוע מגיעים בממוצע כ-60 אלף איש למשחקי ליגת העל, אין שום ענף תרבותי או ספורטיבי אחר שמניע כל כך הרבה ישראלים בפרק זמן קצר, זולת יציאה לשמורות הטבע.

מדינה שמכשירה שבילי אופניים וקורקינטים – המסוכנים הרבה יותר מכדורגל – צריכה לקחת שטחים חקלאיים ולהקים עליהם מגרשים ציבוריים, כמו בהאנובר, שלא יהיה בהם רגע דל; חוק הספורט חייב להשתנות: אגודות לא מוצאות סיבה להשקיע בילדים אם עד גיל 15 הם יכולים לעזוב לאן שבא להם; המדינה צריכה לנטרל את הכסף הגדול שמחליף ידיים, ולעשות כמו בסין: כל קבוצה שתרצה לרכוש שחקן מהליגה, תצטרך לשלם עבורו סכום כפול. על כל שקל שילך לקבוצה המוכרת, ילך שקל לקידום הכדורגל בישראל. זה יכריח קבוצות להשקיע את הכסף שלהם בתשתיות שלהם, כי לא ישתלם להם להביא רכש.

יש עוד הרבה דברים לעשות. יש כאן עבודה רבה, רב תחומית, המשלבת ידיים רבות, פוליטיות, ציבוריות, מוסדיות, פרטיות. השאלה היא כמה זה באמת חשוב לנו.

הרצוג ורוטנשטיינר. גם אם יפטרו אותם, התשתית עדיין רקובה (אודי ציטיאט)