1. יש יריבויות בכדורגל הישראלי. הקלאסיקו הוא בין מכבי ת"א למכבי חיפה – משחק על הגמוניה. הדרבי של המזרח התיכון הוא בין בית"ר ירושלים לבני סכנין. המשחק בין הפועל ב"ש למכבי ת"א החליף את המפגש בין בית"ר ירושלים למכבי ת"א תחת הטייטל "מדינת תל אביב נגד השאר".
שום משחק כזה לא מגיע לקרסולי היריבות בין הפועל ת"א לבית"ר ירושלים. שום דבר. מדובר במפגש לוהט, עם בייס פוליטי משמעותי, בחירות מקדימות, עם שריטות עמוקות – בשני המחנות – ממשחקים זכורים במיוחד. להפועל ת"א יש את הדרבי התל אביבי, היוקרה העירונית, הפרצוף של היום שאחרי, אבל מול בית"ר זה משחק על המשלט. לבית"ר אין דרבי כבר שנים רבות – זה הדרבי שלה.
כי עד שהפועל ירושלים איבדה את השליטה שלה בעיר, הקריאה "אבל בהסתדרות" כוונה רק אליה. האצולה הרביזיוניסטית חברה לשכונות – קטמונים, ממילא, שכונת הבוכרים – כדי להתחרות בפרולטריון העירוני, בדגל האדום, במפא"יניקים. תל אביב הייתה רחוקה, בדיוק כמו שהליגה הלאומית הייתה רחוקה.
אוהדי בית"ר ירושלים. יריבות פוליטית עמוקה (דני מרון)
כי עד 1968, למעט גיחה בודדת ב-1955, בית"ר ירושלים הייתה קבוצת ליגה שנייה, רחוקה מתהילה, רחוקה מהפועל, רחוקה מהמיינסטרים. ההתעצמות שלה באה במקביל להתעצמות של מנחם בגין ותנועת הליכוד. ככל שבגין כרסם בשלטון מפלגות הפועלים, כך בית"ר כרסמה בכדורגל הארצי. רק את הפועל ת"א היא לא הצליחה להכניע.
2. עד שניצחה אותה לראשונה בליגה בשלהי 1976 (ב-1971 היא ניצחה אותה ברבע גמר גביע, בפנדלים, אחרי 0:0 בתום 120 דקות), בית"ר לא הצליחה לנצח את הפועל ת"א במשך 18 מפגשי ליגה רצופים. הניצחון 0:2, משערים של ויקטור לוי ואלי מיאלי, דווקא במבצר האדום בקטמון, סימל עבור אוהדי בית"ר אות משמיים. חמישה חודשים לאחר מכן ניצח בגין את פרס והעלה את הליכוד לשלטון. זה נראה כמו המשך ישיר.
אבל עד לניצחון הראשון של בית"ר ב-1976 – וגם אחריו – התעצם המונח "כבשה שחורה" שהניחו אוהדי בית"ר על ראשה של הפועל ת"א. זו עדיין לא הייתה יריבות אידיאולוגית, זו הייתה חומה אדומה. ההשפלה הכי גדולה, מבחינת אוהדי בית"ר, הגיעה במחזור הלפני אחרון של עונת 1968/9. הפועל רצה לאליפות, בית"ר נלחמה על חייה בתחתית, והמשחק נערך בבלומפילד, אז אצטדיון חדש, היכל הכדורגל, הדבר הכי רחוק מאצטדיון ימק"א.
בלומפילד הישן. אוהדי בית"ר התאהבו בו (הפועל ת"א, האתר הרשמי)
אוהדי בית"ר התאהבו בבלומפילד – זה האצטדיון שבו ישחקו בעונת האליפות הראשונה שלהם, זה היה היכל התהילה שלהם במשך שנים – ולכן חשו בו כבביתם. אבל במשחק הזה הפועל התעללה בהם והשיא היה, במצב של 1:3, כאשר רוני קלדרון, שחקן כנף זריז בן 17, ענטז בקלילות בין כל שחקני ההגנה הכבדים של בית"ר, עבר גם את השוער והכדור שלו שהתגלגל לרשת חולץ על ידי גדעון פירו, חייל שקפץ מעל הגדר, מהלך שאחריו קפצו מאות מאוהדי בית"ר למגרש וחלקם אף הצית את קורות השער שהיו אז מעץ ואף חלקים מהדשא היבש. זו לא הייתה ההתפרעות האחרונה של אוהדי בית"ר בבלומפילד במשחקים מול הפועל, זה היה רק הסיפתח.
3. בשנות ה-80 צמח המיתוס, עדיין במישור הספורטיבי. אוהדי הפועל, בחלקם, הגיעו מיפו, מערי הלוויין של תל אביב. הם לא חששו ממאבקים אלימים, הם לא גדלו אחרת מהירושלמים, חלקם גם לא הצביע אחרת. אבל הפועל הייתה עדיין חומה עבור בית"ר ומשה סיני רק הגביה אותה.
בעצם, החומה של בית"ר מול סיני לא ממש עזרה ברבע הגמר של עונת 1982/3, שהתקיים בבלומפילד. שני כדורים אדירים שלו הכניעו את בית"ר, בדרך לזכייה בגביע, אבל אחד מהם לא עבר את הקו. השילוב בין המיתוס, תחושת הקיפוח והעוצמה של סיני הוליד התפרצות המונים, שבו מוטטו אוהדי בית"ר את הגדר שהפרידה בין שער 7 (בו ישבו אוהדי הפועל) לשער 8 (שבו הם ישבו), ומכאן לאלימות פיזית המרחק היה קצר.
משה סיני. הגביה את החומה (עדי אבישי)
הפרדוקס היה שבית"ר קיבלה עונש רדיוס לחצי עונה, והפכה את בלומפילד למגרשה הזמני, שם השאירה את הפועל ת"א מאחור בדרך לאליפות היסטורית, רק שסיני לא איפשר זאת. אין רגע שמעצים את המיתוס כמו המשחק בימק"א במחזור לפני הסיום של עונת 1983/4, מה שהיה אמור להיות משחק האליפות של בית"ר מול יריבה שאיבדה עניין.
הרגע שבו רפי שמואל משתחרר משלמה קירט על קו האורך, מגביה לנקודה מדודה בין רחבת החמש לנקודת הקרן ושם משה סיני, כמה שנים לפני שעשה זאת מרקו ואן באסטן בגמר יורו 1988, בועט וולה מטורף בקשת שטס לחיבור הנגדי, ואז מנופף באגרופו, פוגש את דב רמלר ושואל את שחקני הפועל "מה קרה, מה אתם מבוהלים?" זו הייתה סכין בלב של אוהדי בית"ר, כזו שחולצה משם רק בגומלין הגביע של שמינית גמר 1989, בימק"א. בית"ר ניצחה אז 0:5, אחרי הארכה, את הקבוצה הקורסת של הפועל, שגם ירדה ליגה, כשאת השער החמישי חוגג אורי מלמיליאן על הגדר שהפרידה בין המגרש ליציע העץ. מלמיליאן זכה בגביע, סיני ירד ליגה, הייתה פה סגירת מעגל.
בית"ר ניצחה את הפועל בשנים האלה, היא ניצחה את הפועל בסיבוב הראשון בבלומפילד בהצגת כדורגל, היא ניצחה אותה בעונת האליפות – למרות שהפועל עשתה הכל לא לאפשר לה לחגוג על חשבונה אליפות – והיא ניצחה אותה הרבה יותר מכפי שהמיתוס סיפר, ומאז שעלתה לליגה הראשונה היא גם לקחה את אותו מספר אליפויות כמו יריבתה. אבל המיתוס לא נוצר מרצף ניצחונות, הוא נוצר מניצחונות במקומות הכי כואבים. הכל חוץ מניצחון בית"רי אחד, אפילו לא במאבקים ביניהן, שצרב את אוהדי הפועל בדרך ששום דבר לא צרב אותם מאז ומעולם.
מלמיליאן ואוחנה. סגירת מעגל על חשבון משה סיני (עדי אבישי)
4.שנות ה-90 סימלו שינוי בנרטיב שעיצב את השנאה בין הקבוצות. מצד אחד באו המהפך של יצחק רבין, הסכמי אוסלו, טבח ברוך גולדשטיין ורצח רבין ושינו את ההרכב האנושי ביציע של בית"ר. לא רק חרותניקים וליכודניקים שרופים אלא אנשי כהנא, ימין קיצוני. פתאום שירי הלל לברוך גולדשטיין או ליגאל עמיר, או "מוות לערבים" היו חלק מפולקלור. מהצד השני עברה הפועל ת"א מידיה של ההסתדרות לידיה של "קבוצת תאומים", קבוצת ניהול בראשות ובמימון סמי סגול, אבל עם דומיננטיות של איש הפרסום, משה תאומים, תל אביבי, אשכנזי, שמאלני – נרטיב השנאה החדש.
סלים טועמה. "מוות לערבים" הפך לחלק מהפולקלור" (דני מרון)
בית"ר גידלה בעלי הון, הפועל גידלה שחקנים; בית"ר רצתה תארים ואירופה, הפועל רצתה מפעלים חינוכיים וחברתיים ויציע מגניב. היה פה ניגוד קלאסי לשנאה מבעבעת מצד אחד, להתנשאות מהצד האחר. שבו על הכורסא, תארגנו פופקורן, הכל בשידור ישיר. ואז בא ה-2 במאי 1998, היום שבו התנפצה החומה.
בית"ר ניצחה את הפועל פעמיים באותה עונה, הפסידה רק פעם אחת בעונה שלמה, היא הייתה צריכה לקחת אליפות הרבה קודם, אבל אם לא הייתה מנצחת את הפועל בית שאן בקריית אליעזר, הפועל ת"א הייתה זוכה באליפות. אין מגיע בכדורגל, אפילו הפועל תעיד ככה על עונת הקיזוז.
אישטוון האמר במגרש בבית שאן. היתה רק קבוצה אחת, שהתקשתה להבקיע (עדי אבישי)
"משחק השרוכים", המשחק שבו הפועל בית שאן נמסה במגרש שבו הייתה רק קבוצה אחת שהתקשתה להבקיע, מהווה צריבה קשה לאוהדי הפועל, גם כי חשו עוולה, ראו איך התנועה העממית שצמחה בירושלים והתפשטה לכל הארץ, אפילו עד בית שאן, הופכת להיות החומה שלהם. אין לזה ביסוס מקצועי. הפועל עדיין מכה בבית"ר במקומות הכי רגישים שלה – שתי זכיות רצופות בגביע המדינה בפנדלים מול בית"ר, שער האליפות של ערן זהבי בטדי, השער והתנועה של טוטו תמוז, שירי הנאצה הדוקרים – אבל שום דבר לא מכפר על ה-2 במאי. 1 במאי חג הפועלים, 2 במאי חג הבית"רים.
הפועל תל אביב חוגגת אליפות בטדי ב-2010. היכתה במקום הכואב (אדי ישראל)
5. המשחק ב-1998 הבעיר את השטח כמעט ללא שליטה. יש אלימות גלויה, גרזן בראש של אוהדי הפועל בשכונת פלורנטין, זה רק איתות אזהרה. יש פה פוטנציאל אסוני שמעולם לא דוכא. "מוסלמי בבית"ר", זה מאבק בית"רי-פנימי, בחוץ זה לא נחשב.
היום, כמעט כל מה שמרכיב את הדרמה הפוליטית, מה שמשתולל ברשתות החברתיות, הוא הנרטיב ששולט במשחק בין הפועל לבית"ר. זה מאבק פוליטי, אידיאולוגי, סוציו-אקונומי-אורבני, תרבותי. זה משחק בין ישראל הראשונה לשנייה, בין מדינת תל אביב למדינת יהודה, זו אם כל המלחמות. אין משחק דומה לזה בישראל, אין דרבי גדול מזה, אין כאב ראש גדול מזה.
מה דעתך על הכתבה?