האיביצ'ים משעממים. המשחק שלהם בסיסי, נטול אקסטרות. גם הדברים היפים שהם עושים מפעם לפעם נראים שגרתיים. לא תקבל מהם משהו גרנדיוזי שתזכור למשך שנים, הם לא מראים דברים כאלה, למה שתיפול מהם.
קבוצות "ליגת הבורסה לניירות ערך", בשמה הנוכחי, חיו במהלך השנים בצלן של קבוצות דומיננטיות, אבל אלה היו קבוצות גדולות, שגם קיבלו הכרה ככאלה ועד היום זוכרים אותן. האיביצ'ים שולטים כמו הקבוצות הגדולות שהיו כאן לפניהם, ואותם מתארים כקבוצה חזקה, בשום אופן לא גדולה, ששחקניה מתאפיינים במידות כמו קבוצתיות, משמעת, ארגון, סדר, מחויבות – סופרלטיבים שנהוג לאפיין בהם את חתני פרס התעשייה. לא תיתקל בהקשר שלהם בשום מונח שמביע התפעמות, ריגוש, פנטזיה. קבוצה חזקה שעומדת ביעדיה.
אנחנו כבר למדנו להכיר בחשיבותם של יעדים, תוצאות ובאופן כללי – בשורה התחתונה. אנחנו מבינים מה מוליך לשם בכדורגל מקצועני – עקרונות המשחק של האיביצ'ים – אבל אנחנו לא נניח להם להיקלט, לחלחל ולקבוע מחדש את ההדגשים ואת העדיפויות, ולפיכך קבוצות “הליגה לבורסה" לא מתפעלות מהאיביצ'ים. מתבטלות, אבל לא מתפעלות. חתני פרס התעשייה לקחו לפני שנה אליפות באיזה 30 נקודות הפרש מהבאה אחריהם, העונה הם עברו סיבוב שלם בלי לספוג גול, בלי הזדמנות לגול.
מתארים את מכבי ת"א כחזקה, בשום אופן לא גדולה (אריאל שלום)
בתחילת העונה התגלו תקלות בפס הייצור, תקלות קשות מהסוג שמשבית מפעל, הן טופלו כפי שטופלו, העובדים שבו לעבודתם, כמו שאומרים, לעשות את המוטל עליהם. צריך לומר כאן שאין אצל האיביצ'ים עובד בשם שועה, ירדן שועה, הם לא מעסיקים עובדים בעלי טמפרמנט כזה. פס ייצור, לפי תפיסתם, צריך לעבוד ברצף, לא להיתקע כל רגע משום ששולב בו רכיב מתקדם אבל לא מתאים. אם מישהו תוהה איך ולדימיר איביץ' היה נוהג בשועה, שיסתכל איך הוא נוהג באלירן עטר.
האיביצ'ים טרודים במה שהכרחי לבצע, במטלות היומיות, לא במה שמותיר רושם על סביבתם. שאלות שנוגעות בתחומים כמו אסתטיקה וריגוש, למה קונים כרטיס, למה מתיישבים מול הטלוויזיה – אלה עבורם עניינים שברוח ואינם כלולים בתחום עיסוקם. לתפיסתם, כשפס הייצור עובד ופולט מוצר בסופו, העבודה נעשתה, ואם העבודה נעשתה, לאף אחד אין סיבה להתלונן. מובן שהאיביצ'ים טועים, כי מי משלם עבור כרטיס או מתיישב מול הטלוויזיה כדי לראות פס ייצור עובד. זה שנוהג כך כדי לצפות בפס ייצור שובת.
יש אצל האיביצ'ים כמה כישרונות אינדיבידואליים די מעניינים, שיכלו לככב בכל קבוצה מ"הליגה לבורסה", וגם כיכבו, אבל במקום העבודה הנוכחי שלהם עטו סרבלי עבודה וגילו שהם עומדים ביעדיהם רק משום שביצעו את המוטל עליהם כפי שהורו להם, בלי להידרש לאקסטרות. הם עשויים לחשוב שאם זה מה שנדרש מהם אז בזה הם יסתפקו, לשם מה יוציאו מעצמם אקסטרות, עבודה תהיה גם מחר, עבודה לא בורחת.
עומדים ביעדיהם רק משום שביצעו את המוטל עליהם כפי שהורו להם. כוכבי מכבי ת"א (מאור אלקסלסי)
אני לא יודע עד כמה זה חשוב לאיביץ' מי משחקניו מבצע את המוטל עליו, מה שמו או מה מעמדו. מעניין אותו מי לא מבצע. איביץ' יבחר מכלל השחקנים שעומדים לרשותו את אלה שעושים את המוטל עליהם בעקביות, כטבע שני, לא רק לפעמים. לדן גלזר אין תחליף. לגביו אין שאלות. גלזר לעולם לא יתבלבל בין מה שמוטל עליו לבצע לבין אקסטרות. אולי אין לו אקסטרות לתת, ומכל מקום זה לא חשוב, כי מקומו מובטח.
אצל האיביצ'ים רואים ניצוץ רק לעתים רחוקות, לא משום שאיביץ' עצמו חסיד אדוק של עבודה שחורה, הוא לא מכיר במונח עבודה שחורה, לעבודה אין צבע, צריך רק לבצע אותה, אף אחד לא פטור מלבצע אותה, לא ייתכנו חילוקי דעות לגבי זה, וזו הגישה שסייעה לו להתגבר בתחילת העונה על משבר שהיה ממוטט כל אחד אחר שהיה בא בגישה אחרת. יהיה מעניין לעקוב אחרי התפתחותו המקצועית של איביץ' בתחנות הבאות שלו, כי לא בכל מקום הוא יוכל לעמוד ביעדיו רק משום ששחקניו עושים את המוטל עליהם.
זה לא מעיד על גדולתם של האיביצ'ים, רק על קבוצות “הליגה לבורסה" ועל האופן שבו הן מגיבות לתחרות – מול קבוצה שאם רק היו מתמתחות קצת, הייתה בהישג ידן. בהישג ידן על המגרש, איפה שעובדים – לא מדברים.
עוד אליפות, עוד 0:3 קטן, עוד 0:4 משמים, אלה לא יצדיקו את הגישה הפרגמטית של האיביצ'ים למשחק. יואילו וייקחו את התעשייה הקטנה שלהם, את המוצר הסטנדרטי שהם מייצרים, לשוק של מוצרים כאלה: להתקבע במועדון הנמושות של הכדורגל האירופי כחברים מן המניין, צריך להיות היעד שלהם, דבר שבשנתיים האחרונות נמנע מהם לכן נותרו מחוצה לו ומתחתיו. מעמד של חברה קבועה במועדון הנמושות זו קפיצת מדרגה משמעותית עבורם ביחס למקום שהם נמצאים בו כרגע.
מעמד של חברה קבועה במועדון הנמושות זו קפיצת מדרגה משמעותית עבור האיביצ'ים (אריאל שלום)
מה דעתך על הכתבה?