תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
לתוצאות נוספות

התרסקות העשור: איך התדרדרה הפועל ת"א מליגת האלופות לליגה הלאומית

הפועל תל אביב יורדת ליגה | דני מרון
מהקבוצה הטובה בתולדותיה עם כוכבי על ועד "לחלשה ביותר" כפי שבטוח הקהל. מקופה עשירה ועד דו"ח המפרק אליו אפשר להוסיף: 5 בעלים ו-16 מאמנים. עמיקם על מועדון פאר שהפך לסתם קבוצה
בשבועות האחרונים חוזר על עצמו מטבע הלשון החדש הרווח ביציעי בלומפילד המחודש ובקרב פרשני הספורט: "זו הפועל ת"א הכי חלשה בהיסטוריה שלה". מדהים, שהרי רק בתחילת העשור, הביטוי הזה היה רווח לא פחות רק בשינוי אחד. במקום המילה "חלשה", הוצבה המילה "טובה". פעמיים בעשור, איזה הבדל.

כשפתחה הפועל ת"א את העשור הנוכחי היא הייתה בתקופה המקצועית הטובה בתולדותיה. אמנם בעשור הקודם היא הגיעה לרבע גמר גביע אופ"א (עונת 2001/02), תוך כשהיא מסלקת מהדרך קבוצות כמו צ'לסי, לוקומוטיב מוסקבה ופארמה, וכמעט עושה זאת למילאן, אבל הכדורגל שהציגה בשתי העונות הראשונות של העשור הנוכחי, ובעיקר מקבץ השחקנים המשובח, לא הותירו ספק.

מתחת לפני השטח לא היה מה להשוות. הפועל ת"א הייתה אמנם עשירה - לרגע, בגלל ההצלחות באירופה - אבל לא יותר איתנה כלכלית וארגונית מהפועל ת"א של הבעלים הקודמים, חבורת תאומים בראשות סמי סגול.


כך העשור התחיל. הפועל ת"א הנוצצת משחקת לראשונה בתולדותיה בליגת האלופות (Gettyimages)


עובדה, בשלהי העשור הקודם נוכח הבעלים, מוני הראל, כי לא יוכל לבד להחזיק את המועדון ברמה אליה הרגיל את אוהדיו. זה משפט חשוב: "הרגיל את אוהדיו", זה מוטיב שחוזר על עצמו בהפועל ת"א. כשחבר אל אלי טביב, לא עשה מודיעין כהלכה. טביב נכנס לשותפות כשהוא מביא איתו נדוניה, ארבעה שחקנים. תפיסת העולם שלו הייתה כי צריך להגדיל הכנסות, שיהיו יותר גדולות מההוצאות, ועל הדרך להשביח שחקנים ולמכור אותם.

בין השניים היה ניגוד עניינים, שלא לומר ניגוד רעיוני. טביב ראה בקבוצה רכוש הבעלים, הראל ראה בה רכוש הקהילה. לא הייתה לו גם ברירה. הוא אוהד, בא מהיציע, טביב לא. זה בא לידי ביטוי במאבקים בין שניהם על שחקנים. טביב לא רצה לשלם שכר גבוה, הראל שילם למי שאהב, לפעמים ביד נדיבה, וכשהדברים לא היו מוסכמים, גברו הפיצוצים.

בשיאה של ההצלחה, ערב משחקה הראשון של הקבוצה בליגת האלופות, בספטמבר 2010 בליסבון מול בנפיקה, בא המפץ הגדול. זה היה ערב טעון, מלווה בצעקות ויש הטוענים גם הרמות ידיים, בסופו החליטו הצדדים כי אין מנוס מפרידה. בין השניים היה הסכם "במבי" (buy me, buy you), הסכם היפרדות ידוע בין שני שותפים שווים בחברה, שבו צד אחד מציע למכור את חלקו של הצד השני ואילו ברגע שהצד השני מקבל את ההצעה, אין אפשרות להתחרט. בפועל ביקש הראל 6 מיליון שקל עבור חלקו ואילו טביב הסכים מיידית.


אלי טביב. ראה בהפועל כ"רכוש בעלים" (דני מרון)

אוהדי ההארד-קור בהפועל חלוקים בדעותיהם עד היום: מה היה גרוע יותר. בעלים שהרגש אצלו גובר על השכל, או בעלים חסר רגש, אבל על דבר אחד אין ויכוח: זה היה השלב היותר נוח בעשור הנוכחי. לפחות היה כסף להתווכח עליו, שחקנים לשיר להם, או ניצחונות בדרבי להתענג עליהם.

טביב מימש את חזונו: הוא הפך את הפועל לשלו, מכר את כל השחקנים הטובים - גילי ורמוט ואיתי שכטר לקייזרסלאוטרן, ערן זהבי לפלרמו, דגלאס דה סילבה לזלצבורג, וינסנט אניימה לליל - ובנה קבוצה צנועה יותר כלכלית, שהפסיקה לרוץ לאליפות אחרי כמעט עשור שלם שעשתה זאת, והפסיקה להיות רלוונטית ברגע שטביב הבין שלא ניתן עוד להכניס ממנה כסף, ומכר אותה במחיר גבוה פי שלושה ממה שקנה את חלקו של הראל.

פה חייבים לעצור ולתת איזו תובנה היסטורית: הפועל ת"א נחשב למועדון גדול בגלל הוותק שלו ובגלל הקהילה הגדולה שלו. הישגית, למעט עשור אחד - שנות ה-80 - לא גרף המועדון יותר מדי תארי אליפות, וב-30 השנים האחרונות ירד יותר פעמים ליגה מכל אחד מהמועדונים הגדולים. זה מועדון שמעולם לא היה לו את התקציב הגבוה ביותר, ובכל פעם שניסה להתנהג כמו מועדון עתיר ממון, התרסק כלכלית.


בן רייכרט. שחקן המיליון יורו סיים בדמעות (דני מרון)

קהילת אוהדי הפועל ת"א היא ברובה קהילה סגורה, קנאית, אידיאולוגית. היא חשדנית כלפי משקיעים זרים והיא לא מוצאת בקרבה אנשים שיתנו מענה כלכלי להתעצמות היריבות. בכך היא מקיאה את שני הגורמים גם יחד. את הפועל ת"א רכשה הפועל ת"א מעצמה. הסכום ששולם לטביב היה סכום פיצוי. בראש המועדון הוצב חיים רמון, מאחריו היו גורמים דומיננטיים ביציע, חלקם היה שותף להקמת הפועל אוסישקין בכדורסל, ואיש הממון היה מני וייצמן, שבחר להיות מאחרי הקלעים, מטעמים מובנים.
לא היה אכפת להם מה עומד לרשותם, כמה עומד לרשותם, מה נותר אחרי טביב ומה אפשר לעשות בכוח הקהל כדי להיות בצמרת הכדורגל הישראלי, הם קודם כל השתלטו על המועדון.

מני וייצמן היטיב לתאר זאת בעדותו בפני המפרק, עו"ד שאול קוטלר: "במסיבת העיתונאים המפורסמת אחרי שקנו מטביב הם התנהגו כאילו זכו באוסקר. וחיים רמון אומר לי - 'אם אני רץ עכשיו לרשות ממשלה, 70 מנדטים (אני מקבל), אתה לא קולט איזו אהדה יש". הייתה כזו קארמה רעה, אווירה שחורה ותחושה כי המועדון עומד בפני כליון, שכל האמצעים היו כשרים להיפרד מטביב. אף אחד לא שם לב, שזה בדיוק מה שהוא רצה. טביב הוא קולוניאליסט קלאסי, מזהה אוצרות טבע, מכלה אותם, וממשיך הלאה. יש אנשים שמעריצים את התופעה, קהילה תתקשה לעכל אותה. קהילה חזקה תתגבר עליה.

מתברר כי הקהילה לא הייתה חזקה. עידן טביב השאיר חובות - את חלקן פתר באמצעים משפטיים ובסכומים מופחתים - אבל הקהילה הייתה שיכורת ניצחון מכדי להבין שאין בכוחה לשמור על האימפריה, והיא תהיה חייבת בעלים חזק. כשכל זה בא במקביל לנסיקה של מכבי ת"א תחת מיטש גולדהאר, הדעת השתבשה. "רק תביאו את הדרבי", זה סלוגן משעשע שאנשים לוקחים אותו יותר מדי ברצינות. הפועל איבדה שפיות והקיאה מתוכה גם את רמון, שלמרות כל ניסיונו בפוליטיקה נתקל בהר. מבחינת הקהילה, אובדן ההגמוניה היה חשוב מאובדן השפיות.


הפועל תל אביב יורדת ליגה (עדי אבישי)

השיא היה כשהבעלות עברה לאמיר כבירי, אוהד מוכר רק לרשתות החברתיות, שטען לעושר רב בזכות אוצרות אומנות שהוריש לו סבו, והפך את מאוויי היציע למציאות, גם אם היא הייתה הזויה ולא אחראית. כבירי אמר בחקירתו אצל המפרק: "זה כמו בחור מאוהב שרואה בחורה ואומר שאין לו סיכוי בחיים להתחתן איתה, אבל הוא יעשה הכל כדי להיות איתה".

הוא רכש שחקנים למחלקת הנוער של הפועל, לפני שיגיעו למכבי, הוא רכש ממכבי שחקנים שראה בהם אוהדים - רכישת בן רייכרט במיליון יורו הייתה שיא ההזיה - הוא השתולל כספית תוך כדי שיועצים מיועצים שונים לוחשים על אוזנו וגורמים למועדון להיכנס להרפתקאות חסרות תוחלת. הפנטזיה להקים בבת ים אצטדיון בן 30 אלף מקומות שברה את כל שיאי ההזיה. הפועל נתמכה עד לפני 24 שנים על ידי הסתדרות העובדים, היא מעולם לא השכילה לעבור באמת לידיים פרטיות. כשהתברר שלכבירי לא היה כיסוי להוצאות הכבדות - הוא הפקיד פסלים כבטוחות לבקרת התקציבים - נדמה היה שהסוף מתקרב, הרבה יותר סוף ממה שאי פעם חשבו שם. לא סתם ירידת ליגה, אלא ממש סוף.

מה שמדהים הוא הוא שרוב אוהדי הפועל הופתעו בסוף 2016 כשאמיר כבירי הכריז על פירוק המועדון והעברתו לסמכות בית המשפט. המפרק, עו"ד שאול קוטלר, אמנם מנע את פירוק המועדון לחלוטין ומחיקתו, כשנמצאו מתנדבים להשאיר את המועדון בחיים, גם במחיר ירידה לליגה השנייה - האחים ניסנוב, זאב גרינברג ומשפחת תושב - אבל לא הביא לשיקומה. כשהוגש דו"ח המפרק (על העמותה הישנה, המפורקת) בתחילת השנה, מרטו אוהדי הפועל את שערותיהם הלבנות: מרווח תפעולי של כמעט 100 מיליון שקל בתחילת העשור לחובות של 78 מיליון שקל, ו-216 תביעות. אפשר גם להוסיף לדו"ח המפרק: חמישה בעלים ו-16 מאמנים בעשור אחד!



אמיר כבירי. פיזר הבטחות וחלומות (עדי אבישי)

האחים ניסנוב היו כמו הילד ההולנדי ששם אצבע בסכר המתפורר ומנע את הצפת המדינה, אבל האצבע נתקעה ולא יצאה, ובינתיים המים לא זרמו והארץ התייבשה. לאחים ניסנוב אין את ההון להיות בעלים של מועדון גדול ולהתמודד עם דרישות הקהילה, אין להם גם את הידע לנווט מועדון צנוע ביכולות שלו בתוך הכדורגל, והמאבק שלהם בפסקי דין בינלאומיים חלוטים, מעקר מהם את היכולת להרחיב את טווח ההשקעה שלהם, אם יש להם כזו יכולת בכלל. והכי גרוע מבחינתם, ומבחינת היציע: הם לא מצאו מחליפים. המשמורת הזמנית הפכה לקבועה והפועל ת"א הפכה ממועדון פאר, מצליח באירופה, לסתם קבוצה.

יש כאלה שיטענו כי הגול שקיבל דני עמוס נגד פנדורי ברומניה האיץ את הקץ, יש שיאשימו את הקהל - הקנאי והשפוי - בהרחקת רוכשים פוטנציאלים ויש שיאמרו גם את האמת: הפועל קפצה מעל הפופיק, הפועל נכשלה בלהיות מכבי.

זאב גרינברג, איציק ניסנוב וניסו אביטן. חמישה בעלים ו-16 מאמנים (יוני אריאלי)
מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ