כמו כפפה ליד: יוסי אבוקסיס הגיע להפועל באר שבע בדיוק בזמן

טלפון הגישוש שקיבל השבוע יוסי אבוקסיס מאבי לוזון היה כמו גלגל הצלה שנפל עליו בעוד הוא מנסה לייצב את עצמו במים אדירים. המרדף של אוהדי בני יהודה אחרי המרצדס של ברק אברמוב בחניון של בלומפילד, ביום שני היה כמו טורפדו שפגע בספינה ושלח את הקברניטים שלה לחפש סירות הצלה.

אבוקסיס הוא אדם שצריך סביבה נוחה כדי להיות אבוקסיס. חתול הרחוב הנצחי, שיודע תמיד לחמוק מצרה רגע לפני שהיא מתרגשת עליו, לפעמים ממש כשהיא שם. הטלפון של לוזון, עם ההצעה להחליף את ברק בכר בהפועל באר שבע, הגיע בדיוק בזמן. זה קורה רק לווינרים.

יש חמש קבוצות גדולות בכדורגל הישראלי. שתיים ממש גדולות, שלוש פחות. בתהליך הטבעי בו מתפתח אבוקסיס כמאמן, מכבי תל אביב לא ריאלית ומכבי חיפה בתקופה הכי טובה שלה זה עשור. מבין השלוש שנותרו, בשתיים הוא שיחק – ושם הוא ממש לא קונצנזוס – שמהן אחת היא ממש קן צרעות, והשנייה לא יכולה לתת לו חום כמו בשכונת התקווה. נשארה רק ב"ש, שמותאמת בול למידותיו.

אבוקסיס. חתול הרחוב הנצחי שיודע תמיד לחמוק מצרה (לירון מולדובן)

בבאר שבע לא מתים על מאמנים תל אביבים. יש היסטוריה. הם מרגישים לפעמים שהמאמן משדר להם מרחק של 100 ק"מ גם כשהוא בספסל מתחתם. אבוקסיס לא כזה. הוא סתגלן מושלם, והקרקע יציבה בכל מקום שהוא דורך. מה שהוא עשה בסכנין, אף מאמן לא עשה קודם: הוא גרם למקום להתאהב בו, בלי להביא להם גביע כמו אייל לחמן.

הוא נולד ברחוב הראשי של יפו וגדל בחצר האחורית של בת ים. אין עליו פירור של התנשאות. הוא גדל במגרש האדום בגבעת עלייה, דשדש בצפרירים חולון ובבני יהודה כשחקן, ואז הביא את הכדורגל שלו לבית"ר ירושלים, לתקופה הכי טובה שלה בהיסטוריה. בניצוחו.

הכדורגל של אבוקסיס הוא שלו. הוא אחד משחקני האנדרייטד הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. הוא יכול להתחרות בשקט על מקום ב-11 של כל הזמנים מול כל קשר אחורי שתעמידו מולו.

הקרקע יציבה בכל מקום שהוא דורך (לירון מולדובן)

הוא גם לא בדיוק היה קשר אחורי – הוא היה אחד מעושי המשחק הטובים שהיו, למרות שבחר לגור בעיגול האמצע. ובגלל שלא היה מהיר, עשה את כל הכדורגל סביבו מהיר: בנגיעה, בצמצום זמן התגובה, בכדורי סכין שהיו מדלגים על שטחים. הכדור שלו לשער הראשון של אייל ברקוביץ' ב-0:5 של ישראל על אוסטריה היה כזה. כלומר, גם בקבוצה אחת עם ברקוביץ', למסירה שלו היה אקט מכריע.

את הכדורגל הזה לוקח אבוקסיס איתו לכל מקום. הקבוצות שלו מתבססות על הגנה קשוחה, שלא מוותרת על מאבקים. אם נתעלם מהעונה הזו, שבה הקבוצה שלו רחוקה מהכדורגל שלו, בשלוש העונות הקודמות אנחנו מגלים שהקבוצות שלו נמצאות בצמרת – אם לא במקום הראשון – בחילוצי כדור בחלק ההגנתי, בתיקולים, במאבקי קרקע ובמאבקי אוויר. זו לא סתם הגנה טובה. זו הגנה שמנצחת במאבק הראשון, ומיד יוצאת להתקפת נגד.

המחמאה הכי קלישאתית שנותנים לאבוקסיס היא שהוא מוציא מים מהסלע. כשהוא מצליח עם חבורת שחקנים אלמונים לשחק כדורגל מנצח. זה עושה לו עוול. אבוקסיס הוא כמו מקגייוור: תנו לו שני מקלות ארטיק, שני קיסמים וקופסת נעליים והוא יעשה מזה הליקופטר; תנו לו שני להבים, גוף של מסוק, ומנוע סילוני, וגם מזה הוא יעשה הליקופטר. במילים אחרות: הוא יעשה הליקופטר מכל דבר.

יעשה הליקופטר מכל דבר (לירון מולדובן)

אבוקסיס צריך שחקנים ממושמעים בהגנה – משמעת טקטית היא קריטית בכדורגל שלו – ושחקנים מהירים וזריזים בהתקפה. לא משנה אם ישחקו שם יובל אשכנזי, אלמוג בוזגלו ודולב חזיזה; או עדן שמיר, בן שהר וניב זריהן.

אבוקסיס לא מושך שחקנים שלו ממקום למקום. הוא מייצר חדשים, על פי תבנית המשחק שלו: כדורגל מינימליסטי, מדויק (אפילו העונה הקבוצה שלו היא מהמובילות במסירות, 82% דיוק), שבו ההתקפה מתנהלת על פחות שטח ובמינימום זמן. משחק המעבר בקבוצות שלו גדול בהרבה מסך החלקים שמבצעים אותו. בין אם הוא ימצא שחקן מהנוער שמתאים, או כוכב כדורגל עכשווי, או אפילו איזה ילד מקריית גת, הם אלה שישחקו.

אפשט זאת: הקבוצות של אבוקסיס הן קטלניות. לא ממזמזות כדור אלא משחקות מהר, בנגיעה אחת ולא נותנות להגנות להתארגן. תוקפות אותן דרך ההגנה ולא עוקפות אותן. זאת הסיבה שהקבוצות שלו מאבדות כדורים רבים, אך ממשיכות "להתאבד" על הקונספט.

אבוקסיס עם מאוויס צ'יבוטה. "הקבוצות שלו קטלניות. לא נותנות להגנות היריבות להתארגן" (אריאל שלום)

במובן הזה, אבוקסיס הוא מהמאמנים שהולכים עם השיטה שלהם לכל מקום. לקרוא לה הגנתית יהיה עוול. ההבדל בין הגנה נסוגה להגנה יוזמת הוא ההבדל בין קבוצות בונקריסטיות לקבוצות של אבוקסיס – שלו תוקפות את הכדור, מנסות להשיג אותו. ככה משחקים בעולם, ככה שיחקה מכבי ת"א בסמי עופר ביום שני: השיגה את הכדור ויצאה מהר להתקפה. מאוד מהר.

הפועל ב"ש לא תשחק כמו אצל ברק בכר, והיא תימדד במידת השיפור שיחול בה, אם יחול, בסיום העונה, ולא במידת אחוזי השליטה בכדור. אם היא תגיע לאירופה, זו תהיה בשורה גדולה לאוהדיה (אבל פחות למנהלי הבנק שלהם).

אבוקסיס הרי מומחה בלנצח קבוצות טובות משלו. חטאפה במדריד, במשחק הראשון אותו אימן; זניט של רוברטו מנצ'יני בסנט פטרסבורג; מכבי ת"א פעמיים אשתקד, כולל בחצי גמר הגביע; אפילו טרנצ'ין או נפטצ'י באקו.

אבוקסיס מול מנצ'יני (עדי אבישי)

הבעיה של אבוקסיס היא כאמור חוסר הרצון להתמודד עם בעיות מסביב. הוא מומחה ביצירת חדר הלבשה בריא, מאוחד, משפחתי. הוא עשה זאת כשחקן בבית"ר, כעוזר מאמן בהפועל ת"א וכמאמן. מנהלים מתים עליו, הוא מותאם לתקציב, מבין מה הצרכים, מהן המטרות, והוא צריך ליהנות. סביבת עבודה לא טובה תוציא אותו מפוקוס. הוא מנהל משחק, לא מנהל קבוצה. ניהול המשחק שלו מדהים. הוא רואה הכל, הוא חי כל מהלך, הוא נותן לפעמים הוראות כאילו הוא במגרש, בעיגול, עם רגלי ה-O שלו והחולצה מספר 8.

איך יסתדר בקבוצה גדולה? אבוקסיס כבר בן 50. הוא מנוסה, הוא עבר את כל המסלול. שיחק עד גיל 37, התחיל קריירת אימון כסקאוט, המשיך כעוזר מאמן, היה בליגת האלופות, הצליח ונכשל כמאמן, צבר ניסיון אדיר – ובעיקר פיתח שיטה וסגנון משלו.

הוא אחד השחקנים הגדולים היחידים שהפך להיות מאמן גדול, כי אין לו אגו והוא לא מהסס ללמד, גם שחקנים שהם עלבון בהשוואה אליו. השאלה הגדולה היא איך הפועל ב"ש תסתדר עם אבוקסיס. אחרי הכל, ואחרי ברק בכר, אבוקסיס הוא מתנה. פשוט צריך להיזהר שלא לשבור אותה.

מהשחקנים הגדולים היחידים שהפך להיות מאמן גדול (לירון מולדובן)