1. מכבי נתניה מזכירה בתקופה האחרונה אבא שנכנס באמצע הלילה לחדר שבו תינוק ישן. הכל שקט, אבל צעד אחד לא נכון ולך תתמודד עכשיו עם סצנה של בכי שתחזיק אותך ער למי יודע כמה זמן. נתניה רחוקה תוצאה אחת לא טובה משני המצבים הכי מסוכנים שיש בכדורגל הישראלי: הרמת ידיים ואדישות.
כל עוד יש מטרות ריאליות, הקבוצה מתפקדת. כאילו מתפקדת. בכלל, נתניה היא קבוצה של כאילו. היא עושה המון עבירות, מובילה את הליגה בצהובים, אבל היא כאילו אגרסיבית וקל מדי להגיע נגדה למצבים. היא כאילו משחקת טוב לפרקים, אבל מאוד מתקשה לייצר בעצמה. היא כאילו במאבק על הפלייאוף העליון, כאילו במומנטום חיובי, אבל אין בה שטף ומומנטום שיש לחלק מהיריבות הישירות שלה על מקומות 5-6.
יש בכאילו הזה משהו מעצבן. משקר. קבוצה שיכולה להיות שווה ליריבה עדיפה ממנה ואז לאבד משחק בכמה דקות של חוסר ריכוז. לשלוט, אבל לא להגיע למצבים ואז לספוג שער בקלות מרגיזה. מצד אחד, ברור שנתניה לא מוציאה מספיק ממה שיש לה בסגל. מצד שני, זו קבוצה שברירית שהאנשים שמנהלים אותה מקצועית מסרבים להשתחרר מקיבעון וסיסמאות.
בכאילו מתפקדת. מכבי נתניה (לירון מולדובן)
ברדה את דראפיץ' ממשיכים לפמפם את צמד המילים "פלייאוף עליון", כשהקבוצה שלהם במרחק תוצאה אחת רעה מלאבד סיכוי ריאלי להגיע לשם. זה מצחיק כי גם פלייאוף עליון לא באמת ימתיק את הטעם המר שהשאירה הקבוצה העונה. נתניה הלכה אחורה מבחינת יכולת ותוצאות, נפלה קורבן להצהרות לא חכמות בקיץ ולבניית קבוצה בצורה זחוחה. אז תגידו אתם, מה באמת ההבדל בין מקום שישי לתשיעי?
כשמתעסקים בכאילו, המטרה המשנית הזאת הפכה עבור צמד המאמנים לסיסמה שאמורה להחזיק מתח. כמו שעד לפני כמה שבועות, היו בנתניה מי שסימנו את הגביע כהזדמנות להציל את העונה. איך יודעים שהעונה היא כושלת? כשאתה מחפש כל פעם "חבל הצלה" ומשנה מטרות, כשאתה מספר לעצמך סיפורים כדי לא להתמודד עם המציאות.
נתניה נמצאת תוצאה אחת רעה מלהישאב לחור השחור שנקרא "אני חושב שגמרתי את העונה בפברואר". הפלייאוף התחתון הוא המקום הכי מסוכן לקבוצות כבויות ומדוכאות שלא מבינות איך הן הגיעו לשם ופתאום צריכות להביא אנרגיות להתמודד עם חיות פצועות שנלחמות על החיים. אם לא מתעוררים בזמן, עונה שהתחילה עם כאילו הצהרות על מאבק אליפות, עוד יכולה להסתיים עם כאילו הישארות בליגה.
ברדה ודראפיץ'. עונה כושלת עלולה להסתיים בכאילו הישארות (אריאל שלום)
2. הודעת העזיבה של סגל לא באמת תפסה את אוהדי מכבי נתניה מופתעים. הוא שידר חוסר שביעות רצון תקופה ארוכה. בין אם במסרי הפאסיב-אגרסיב שכתב ברשתות החברתיות או אפילו הודעות ישירות לאוהדים איתם נקלע לוויכוחים, הוא פיזר רמיזות של 'נמאס לי'. לפעמים אפילו יותר מרמיזות. היו כאלה שלא לקחו ועדיין לא לוקחים אותו ברצינות מתוך אמונה שהאהבה למועדון חזקה ממנו. זאת אולי הבעיה הכי גדולה שלו.
סגל בחור חכם ומנהל כדורגל טוב. היתרון שלו על בעלים אחרים מגיע דווקא מחשיבה של אוהד שמלווה בניהול של איש עסקים. הוא מכיר את מכבי נתניה כל כך טוב ויודע מה יעבוד ומה לא יעבוד. מי מתאים ומי פחות. היו טעויות כמובן, אבל בגדול, סוד ההצלחה של נתניה מתחיל בהבנה איך הקבוצה אמורה להיראות ולהתנהל.
מועדון כדורגל זה כמו יצור חי. יש לו DNA, זהות, זיכרונות ואופי משלו. אם אין חיבור בין זהות המאמנים והשחקנים לאותו DNA, קבוצה לא תוכל לעולם להצליח. סגל גם הבין את הגודל הריאלי של המועדון. כשיש פער בין איך שמועדון רואה את עצמו למה שהוא באמת מסוגל להשיג מתחילות הבעיות. נתניה הייתה אימפריה, אבל אין לה שום יכולת להיות פקטור במאבק עם הגדולות מעבר לעונה נקודתית מוצלחת בצורה קיצונית.
באוקטובר 2017, סגל העניק ראיון לספורט1 ואמר: "לאייל האוהד, אייל הבעלים הוא הדבר הנכון ביותר למועדון. כל עוד זה יהיה ככה, אייל האוהד יגרום לאייל הבעלים להישאר. אבל מחרתיים הקהל יכול להתהפך עליי ואני פה כחלק מהאוהדים. יש לי עקרונות שאני מתכוון לעמוד עליהם, אבל אם לא אהיה רצוי, לא אשאר במכבי נתניה". הוא די חזה את הנולד.
חזה את הנולד בין סגל האוהד לסגל הבעלים (דני מרון)
כל עוד היה סנכרון בין סגל האוהד לסגל הבעלים, העסק עבד. ברגע שסגל הבעלים הבין שהוא לעולם לא יוכל באמת להביא את נתניה למקומות שסגל האוהד רוצה לראות אותה, משהו באידיליה נסדק. סגל הבעלים יצא לדרך עם אידיאולוגיה תמימה משהו של סגל האוהד. הוא לא רצה למכור בתוך הליגה ולא לשאול שחקנים. הוא חשב שהתנהלות שונה תסגור את הפער הכלכלי העצום מהגדולות. הוא גם האמין שיקבל עזרה.
העזרה כמובן לא הגיעה וסגל הבעלים נאלץ לקבל החלטות – די מובנות, טבעיות ומוצדקות יש לומר – שסגל האוהד התקשה לקבל את הרציונל שבהן. למשל, המכירה של עלי מוחמד או אפילו השחרור של ערן לוי. ככל שסגל הבעלים וסגל האוהד המשיכו להתרחק אחד מהשני, כך התרחב הקרע עד שהגיעו מים עד הנפש. סגל האוהד כבר לא יכול לשאת את סגל הבעלים.
האמת שסגל הבעלים הוא אדם אינטליגנטי. הוא יודע שלאוהדים דעות שונות. ושיש קולות שלא שווה להתייחס אליהם. הוא יודע שמחאות אוהדים יש גם במנצ'סטר יונייטד. הוא יודע שמשברים רק מבליטים כמה כפיות טובה יש בכדורגל הישראלי. הוא יודע שאם תיתן לזה לקרות, אנשים פה ירכבו עלייך שנים. הוא יודע שאין טעם להתנצח עם כל אוהד ברשתות. הוא ידע הכל ועדיין הצליח ליפול בכל המלכודות האמוציונליות שהטמין לו סגל האוהד.
מה רוצה סגל האוהד? לשבת ביציע עם בני משפחה וחברים ולעודד. אולי ליהנות מכדורגל אם אפשר. מה הוא לא רוצה? שיקראו לו קמצן, שיבקרו אותו ויגרמו לו להרגיש לא בנוח עם אחד הדברים שהוא הכי אוהב לעשות. למזלו ולשמחתו, הוא עשה מספיק כסף בחייו כדי להציל את אהובתו מאבדון. לצערו, הוא קרוב מדי רגשית כדי להכיל גם את סגל הבעלים.
נראה שהוא כבר לא יכול להכיל את סגל הבעלים (אודי ציטיאט)
ועדיין, היה משהו מאוד ילדותי בהודעת ה"אני מאשים שלו". סגל פתח דלת למתקפה על אוהדי נתניה על שהבריחו אותו. בניגוד למשה חוגג, שנלחם בתקיפות כדי לנקות את המותג אותו רכש, סגל "נלחם" בסך הכל באנשים שלא חושבים כמוהו. אתם יודעים מה, במובן מסוים הודעת הפרידה היא נקמה של סגל הבעלים בסגל האוהד על שהכשיל אותו.
נתניה כבר הייתה במצב דומה. דניאל יאמר עזב חד צדדית ב-2009 ודווקא בלי הכסף הגדול, הקבוצה רשמה שתי עונות מצוינות תחת ראובן עטר ועם שחקני בית שבהמשך נמכרו ואפשרו למועדון להתקיים. אם סגל יעמוד במילתו ויעזוב, המערכת תוכל להמשיך לתפקד גם בלי רוכש. אלא שהתחושה היא שנתניה – אם שמים בצד פנטזיות על תואם גולדהאר – איבדה את הבעלים הכי טוב שיכול היה להיות לה. מישהו שמסוגל לתת לה יציבות. עכשיו היא תחזור אחורה לימי ההשאלות והמכירות.
מה דעתך על הכתבה?