כשמנסים להתחיל להסביר מה עובר על אוהדי מכבי נתניה בבוקר גמר הגביע, צריך להתחיל בנתון עובדתי פשוט. אם אתה אוהד מכבי נתניה וגילך נמוך מ-40, לא ראית תואר משמעותי בחייך. ראית ארבע עליות (וכמובן גם ארבע ירידות), ראית זכייה בגביע הטוטו לאומית, ראית הפסד בגמר הגביע ובגדול חווית יותר אכזבות מהצלחות. אם גדלת לבית של אוהדי נתניה על סיפורי האגדות משנות ה-70 ותחילת ה-80, מצבך בכלל עגום. ובוא לא נדבר בכלל על הילדים שהדבקת בחיידק הצהוב. דור שני שאפילו לא זכה לחלום על תואר.
כמה אנחנו אומללים אחי? מאז האליפות האחרונה של נתניה ב-1983, מכבי חיפה זכתה ב-17 אליפויות וגביעי מדינה. מכבי ת"א זכתה ב-16, הפועל ת"א ב-12, בית"ר ירושלים ב-11. הפועל באר שבע, זאת שפעם הייתה הנמסיס שלנו בליגה השנייה, דפקה שושלת של שלוש אליפויות. אפילו קריית שמונה, הפועל חיפה ובני יהודה ראו אליפות וגביע, הפועל ר"ג שני גביעים, הפועל פ"ת, הפועל לוד, הפועל כפר סבא ובני סכנין זכו בגביע. כל השמות הללו עשו בכמעט ארבעה עשורים משהו נכון לפחות פעם אחת. נתניה לא.
בדיוק לפני 30 שנה, בעונת 1988/89, נתניה נאבקה בפעם האחרונה על האליפות לפני שנחנקה בפלייאוף העליון ואיבדה את התואר למכבי חיפה. בשנות ה-90, כשהכסף הגדול והבעלים הפרטיים נכנסו לכדורגל הישראלי, נתניה שעדיין חשה עצמה אימפריה נשארה מאחור ונדרסה על ידי יענקל'ה שחר וכל מי שבא אחריו מאז ועד היום. היו עונות בשיפולי הצמרת. היו תקוות כשדניאל יאמר הגיע וגם שנתיים עם מקום שני במרחק עצום מבית"ר ירושלים של ארקדי גאידמק. אבל ידעת שזה לא אמיתי. ידעת שזה לא יחזיק.
דיא סבע. היו עונות בשיפולי הצמרת (עדי אבישי)
אז למדת להסתפק במועט. להתנחם בעונה איכותית עם כדורגל אטרקטיבי ומקום 4-5, באיזה צעיר שפורץ או זר איכותי שהגיע. להיאחז בהם לשנה-שנתיים לפני שמישהו בא וחוטף אותם. למדת להתרפק על איזה ניצחון על הגדולות. למדת לשמר זיכרונות כמו שאוגרים אוכל לעת צרה, אבל לא העזת לחלום. המציאות לא אפשרה לך לחלום. כן גבר, עמוק בפנים אתה ששר ביציע "האימפריה עוד תחזור" יודע שאתה מדקלם שורה שמישהו אחר כתב. קלישאה. פנטזיה ילדותית. חלום שכנראה יכול להתגשם במקום אחד – גביע המדינה.
וכמה שתנסה להיאחז בזיכרונות מוצלחים, לא תוכל לברוח מגורלך. אתה אוהד מכבי נתניה ולכן בטבע שלך אתה מאמין שמשהו רע יקרה, שנבעט בדלי. אין מה לעשות בן אדם, אתה לא לבד, כולנו כאלה. פסימיים. סקפטיים. לא גדלנו בתקופה הנכונה אז הציניות הפכה למעין מנגנון הגנה. למדת שנגדנו הכל קורה. זוכר שקיבלנו גול מסדאייב בטדי? ואת המספרת של אלירן עטר? והפצצה של אייל משומר בחצי גמר 2009? אתה הרי יודע שנגדנו כל מטאטא יורה, כל שחקן יוצא ממשבר, כדורים פוגעים בציפור, משנים כיוון ונכנסים וכולם יוצאים מהחורים. רק נגדנו.
לא ישנת בלילה נכון אח? ועל מה חשבת? תן לי לנחש, רק דברים רעים. חשבת מה יכול להשתבש. 30 שנה פלוס שאתה הולך למגרשים ופתאום לא בא לך במחשבה אפילו ניצחון אחד. רק אכזבות. איך הפסדנו למכבי ת"א בפנדלים בחצי הגמר של 93', איך ראובן עטר לא רצה להתחלף ועקץ אותנו בהארכה בחצי הגמר שנתיים אחר כך. איך איתי שכטר החמיץ פנדל בחצי גמר 2008 לפני שיואב זיו ניצח אותנו בהארכה. ואל תשכח את הפנדל של טל מעבי ב-2009 והנגיחה שתומר חמד שם נגדנו בחיבור ב-2011. ואת אחמד עאבד ב-2014. כולם ביציע שמעו איך נשבר לך על הלב.
שחקני מכבי נתניה מאוכזבים. "למדנו שנגדינו הכל קורה" (אסף קליגר)
חשבת גם על שלל הפסדים בדקה ה-90, על עופר מזרחי ועל דובב גבאי, על מכבי קריית גת, על עצמך מסתובב בכל מיני חורים בארץ ובעולם וכמו אידיוט מתפלל מדי שבוע לבשורות טובות. מתפלל, אבל תמיד משוכנע שמשהו ישתבש. פסימי, אבל נאמן. האכזבות הפכו אצלך לדיפולט. ההפתעות הטובות הן מבחינתך בגדר "ווינריות לא אופיינית". באיזשהו שלב כשהתהפכת מצד לצד אמרת לעצמך משהו: לא היה עדיף לפגוש בגמר את מכבי ת"א? לבוא עם ציפיות נמוכות, אנדרדוג כמו שאנחנו. אז אולי הכאב היה נסבל. לא בשבילנו גמר שוויוני. לא בשבילנו ציפיות. לא בשבילנו מצב שיש בו מה להפסיד. הרי אתה יודע מה קורה כשיש מה להפסיד.
רגע לפני שהעיניים נחות לדקה, מתגנבת לה המחשבה הזדונית. והנה אתה ביציע עטוף בצעיף צהוב, בוכה דמעות של אושר, מחבק את הסובבים. מתרגש כמו ילד. הנה ויקי כחלון שרק בשבת רטנת עליו וגם בכית איתו לוחץ את היד לנשיא. סיפרו לך על המפגש עם הנשיא קציר ב-1978. יכולת רק לדמיין את זה כי אפילו תקציר אין מהמשחק ההוא, מול אותה בני יהודה, אז עם זאביק זלצר על הקווים ואהוד בן טובים על המגרש. אבל עכשיו זה מוחשי. אנחנו כאן, אחי. הרגע שלנו הגיע. הרגע לו חיכינו 40 שנה ושיחזיק אותנו עוד 40 שנה. אם המתח, העצבים והקבוצה הזאת לא יהרגו אותנו קודם.
שומע גבר, אתה לא משוגע – אתה רק אוהד מכבי נתניה. זה הרגע הכי גדול בחיים שלך ושל הילדים שלך. ושל עיר שלמה. כן אני יודע, כבר היו לנו שיחות כאלה בעבר לפני משחקים גדולים ובדרך כלל בכינו בסוף. התאכזבנו. זה לא קרה לנו. התמכרנו לאכזבות, איבדנו את האופטימיות, אבל נשארנו חולמים. אני ואתה הרי ילדים שגדלו על אותם סיפורים וכל מה שפאקינג בא לנו בחיים זה סיפור אחד שלנו לספר. אז תהיה חזק. ונראה אותך בצד השני.
הרגע לו חיכינו 40 שנה. שחקני מכבי נתניה חוגגים (דני מרון)
מה דעתך על הכתבה?