אומנם קשה להאמין, אבל רובנו אוהבים להיות מאוד לא מרוצים מהספורט הישראלי. ברוך השם, הענף המרכזי שלו – הכדורגל – מנוהל, נראה, מתופעל ומשווק כמו באסטה לפטרוזיליה ונענע בשוק באשקלון. הענפים האחרים, עמוסי העסקנים והמוזרויות, נטולי הקהל (לרוב) וההילה – היו יכולים להציל את התדמית, אבל היי, אנחנו יודעים יפה מאוד עם מי יש לנו עסק בפועל.
אבל אחרי 75 שנות ספורט ישראלי (בניכוי התקופה המהממת שלפני קום המדינה, עם משחקים מסעירים כמו המשטרה הבריטית נגד המעופפים רמלה) הגיע הזמן להרים קצת. לכבוד יום העצמאות שיחול בשבוע הבא, הנה כמה נקודות אור שיש לספורט שלנו להציע, וששווה לשים לב גם אליהן, בין כל הצרחות באולפנים ומעל גלי האתר.
הצעירים מדברים
כבר הרבה זמן לא עמדה לנו האפשרות להיכנס לאחד מאתרי הספורט, ולראות מגוון ביצועים של כדורגלנים ישראלים צעירים – בארץ ובעולם. הנה אוסקר גלוך שובר את הרשת באוסטריה, הנה מנור סולומון מרשית באומנות בפרמייר ליג, הנה מוחמד כנעאן עובר ארבעה שחקנים על שטח מצומצם כאילו הם אוויר. וראיתם את הגול של רותם חטואל? ובאמת אייאקס רוצה את ליאל עבדה? ומה, איתמר שבירו שוב כבש?
ואין להם (עדיין, בכל אופן) המניירות של הדור מעליהם, הם משחקים כדורגל ועושים את זה יפה וכיפי. ונראה שהמאמנים של רובם מזהים את היתרון הטמון בהם ומשתמשים ביכולות שלהם נכון, ובסוף כולנו נרוויח. בקיצור, גדל פה דור שממש כיף לראות אותו משחק (ותודה לאל, יש לנו כל המדיות האפשריות להיחשף אליו).
האוהדים משחקים
חשוב להבהיר: הטקסט הבא היה נכתב גם אם הפועל ירושלים לא הייתה מנצחת את מכבי חיפה במחזור האחרון. העונה שעוברת על מועדון האוהדים מהבירה היא חלומו של כל אוהד שלא משתייך לקבוצות העשירות מתל אביב או מחיפה: אחרי עונת הישרדות חכמה, ובסיומו של קיץ שבו המאמן שהשאיר את הקבוצה בליגה – חרף כל רעשי הרקע (לרבות אלה שהוא עצמו יצר) – זכה לקרדיט מדהים מההנהלה, הפועל ירושלים מסיימת את העונה בפלייאוף העליון (כנראה – במקום הרביעי), וכל זה קורה בזמן שהיריבה העירונית מתבזה כמיטב המסורת עם גזענות, חוליגנים על כר הדשא ובעל בית מזיע שמייבב בתחינה במיקרופונים שהאוהדים יפסיקו להתפרע.
וכל זה קרה בזכות הסבלנות של המועדון האדום מירושלים, ובעיקר – כפי שנכתב פה בעבר כבר – בזכות רוחו המתונה והמכילה של הראיס, אורי שרצקי. בקיצור, שווה לקחת דוגמה מהפועל ירושלים של השנים האחרונות (וקל לכתוב את זה, כי די בטוח שאף אחד לעולם לא יישם).
השגריר מייצג
אחרי שלוש שנים בוושינגטון וויזארדס, דני אבדיה קולע 8.1 נקודות למשחק. בארץ, כמובן, אנחנו רגילים לשפוט את החבר'ה שלנו בנכר כאילו הם שילוב של מייקל ג'ורדן, קיליאן אמבפה ויוסיין בולט. אבל אם יוצאים לרגע מהסרט שרבים פה מצויים בו, נראה שלדני יש קריירה די יפה בליגת הכדורסל הטובה בעולם. אחרי שנתיים שבהן היה צריך להתאקלם, השנה הוא סוף־סוף עשה את זה.
בעונה האחרונה הוא השיג את הממוצעים הטובים ביותר בקריירה שלו בכל הקשור לריבאונדים, אסיסטים וחטיפות. העונה הוא פתח 40 פעמים בחמישייה – שזה בדיוק מספר הפעמים שפתח בשתי העונות הקודמות ביחד. התרומה שלו ניכרת, הוא הפך לחלק אינטגרלי מהקבוצה, ואף שזו חוותה עונה שלא תיכנס לספרים, נראה שהפוזיציה שלו רק מתחזקת ואפשר לצפות שבעונה הבאה הוא ימשיך את המגמה.
ההיסטוריה חוזרת
אין עתיד בלי עבר, ואין בניין שאין לו יסודות. וכך, יש חשיבות עצומה להנצחה, להעלאת זיכרונות, לסיפורים מהעולם ההוא, שהיה פה עד לפני 25 שנה – רגע לפני שהכל הפך להיות זמין ומהיר מדי.
אחת לשבוע מביא העיתונאי הוותיק אשר גולדברג ראיון עם שחקן עבר. זה תוכן מומלץ מאוד, בעיקר עבור בני הדור הצעיר יותר, שלא מאמינים איך חיו בעידן הדינוזאורים, ממש לפני המצאת הסלולרי והאינטרנט. מסיפורים על הקונסרבים של מלמיליאן, דרך האגדות על דוד פיזנטי ועד מתן כבוד ויקר לתותחי עבר מהסוג של יוסי שושני. לחיזוק ויזואלי של כל אלה, תמיד מומלץ לחפש את העמוד של הצלם לובה קנפר בפייסבוק. 75 שנה, לך תזכור.
מה דעתך על הכתבה?