נעים, אבל הירידה של עירוני קריית שמונה לליגה הלאומית, אירוע שיקרה כמעט בוודאות בעצם הימים האלה (אלא אם יקרה נס ספורטיבי מופרך ברמתו) – כולה, מההתחלה ועד הסוף, על הראש של איזי שרצקי. האיש שלקח את העיירה כולה כפרויקט שלו, שנתן לה כל כך הרבה – חברתית, תרבותית, ספורטיבית – הוא גם האיש שבגללו, אין דרך יותר נעימה להגיד את זה – ירדה קבוצת הכדורגל העירונית לליגת המשנה. ולא מדובר בטרגדיה ספורטיבית, וספק אם מדובר בטרגדיה חברתית, ובסוף כולם אדישים וכל מה שנזכור מהעונה הזו ומקריית שמונה זה עוד איום "זהו, אני עוזב את הכדורגל לתמיד" (בפעם ה־322,430) ועוד חיקוי של איזי ב"בובה של לילה", שגם אותו, את כולו, הרוויח הראיס מאיתוראן ביושר.
וזה מבאס, כי איזי שרצקי הוא פילנתרופ במובן הנקי של המילה. מדובר בבנאדם שברבע המאה האחרונה עשה המון למען עיירה נידחת שהיא לא פחות מפאר החזון הציוני: עיירת פיתוח שנועדה להיות קשה, שכיכבה על הכוונת של האויב 24/7 למשך כמעט 30 שנה – מין יישוב חומה ומגדל פוסט תקומת המדינה, ואז גם קלטה יהודים מארצות ערב, שנשלחו לחיות רחוק מהעין ומהלב של הממסד. המפגש שלה עם שרצקי היה טוב לשני הצדדים. העיירה נהנתה ממנו והוא ממנה, וראש העיר חיים ברביבאי הביא אותו גם לקבוצת הכדורגל העירונית. בתוך מספר שנים הקבוצה עלתה לליגת העל, ירדה ועלתה שוב תוך שנה, וב־2012 עשתה את הבלתי ייאמן והייתה לקבוצה הראשונה במילניום הנוכחי שלוקחת אליפות מחוץ לרביעייה הקבועה (שאליה הצטרפה לפני מספר שנים גם הפועל ב"ש, בעיקר בזכות יוצא קריית שמונה, ברק בכר).
אלה היו הימים הגדולים של העיירה, שכבר מזמן הייתה לעיר. ב־2014 הקבוצה גם הניפה גביע, והעתיד נראה איתוראן. ואז המטוטלת התהפכה כמעט לחלוטין.
זה התחיל עם העזיבה של ברק בכר להפועל ב"ש. כמו כל איש עסקים שמפסיד משהו ליריבו, גם שרצקי לא לקח את זה בקלות. העמדה היציבה ביותר בקבוצה – המאמן – עניין שאף פעם לא היה פשוט – נפגעה. וזה באמת מעולם לא היה פשוט: אפילו עם רן בן שמעון, שהביא לו אליפות, שרצקי לא הסתדר והשניים נפרדו בתום העונה ההיסטורית. גילי לנדאו, שהחליף אותו, פוטר אחרי חמישה מחזורים, ובכר ירש אותו ושמר על התפקיד שנתיים וחצי, עד שפוטר על ידי איזי הפגוע בסוף עונת 14/15. מאז אביב 2015, בשמונה שנים, החליף איזי 15 מאמנים. ואלה שמות: סאלח חסארמה, שלומי דורה, מוטי איוניר, בני בן זקן, תומר קשטן (פעמיים!), חיים סילבס, מסאיי דגו, שמעון הדרי (קדנציה שנייה), קובי רפואה, עמיר נוסבאום, סלובו דראפיץ' (גם, פעמיים), מנחם קורצקי וניר ברקוביץ'. מאמן כל חצי שנה, ספק אם זה קונספט שזוכה לשבחים בספרי הניהול של הכדורגל.
אבל הבעיה היותר גדולה התחילה בשנים האחרונות, עת עלה בחור נחמד בשם אריאל שרצקי לבוגרים של עירוני קריית שמונה. זה קרה בתקופת קובי רפואה, שהחל לשלב את הילד הנחמד והמוכשר, עוד כשזה היה בן 19. שרצקי, היום בן 21 וחצי, משחק בעמדת הקשר, ויש לו בעיה אחת שאין לה פתרון: סבא שלו אוהב אותו כל כך – עד שנכון לעונה זו, ועל סמך הדברים שהסבא בעצמו אומר – כל קיומה של קבוצת הכדורגל של קריית שמונה נובע מקיומו של אריאל שרצקי: במודע או שלא, בכוונה או שלא, באהבה או שלא, סבא איזי שם את הנכד מעל הקבוצה ובכך גזר את הגורל הספורטיבי שלה לכיליון (ויש מצב שלמרבה הצער, גם את שלו ושל נכדו). "אני מאוכזב מדראפיץ', הנכד שלי הוא הטוב בקבוצה ולא משחק", סיכם איזי את הקטסטרופה הספורטיבית של הקבוצה שלו ממש בתחילת החודש הזה.
בינואר 2012, כשהוא רץ לאליפות, הבין איזי שרצקי שהוא חייב לחזק את הקבוצה. אלה היו הימים שבהם לאיזי היה רעל בעיניים, והוא אפשר לרן בן שמעון להביא את דויד סולארי – אחד משחקני החיזוק היותר מדויקים שנחתו כאן באמצע העונה. 11 שנים עברו, והלהט הזה כבה לגמרי. קריית שמונה של שרצקי מתרסקת, הולכת להעביר עונה שלמה בלי ניצחון בית (איך אפשר לא לנצח בבית במגרש שצריך לנסוע אליו כמה שעות טובות למען השם?), ובשנה הבאה תשחק מול בני שפרעם ומכבי יפו.
לפחות בלאומית איזי יוכל למצוא בקלות מאמן שישתף את הנכד שלו מדי שישי בהרכב. הנה, בכל חור שחור יש קצת אור.
מה דעתך על הכתבה?