ההצלחות של הנבחרות הצעירות בקיץ יצרו אופטימיות סביב נבחרת ישראל. בקמפיין האחרון של הנבחרת הבוגרת שולב מספר גדול של צעירים מבלי להתחשב במשימה ובדור הביניים, מתוך ציפייה כי הצטיינותם בנבחרות הצעירות תביא גם לבוגרת ניצחונות.
האם מעבר מסיבי של בחורים בני 19-20 לטורניר בינלאומי גדול עם הבוגרים, ללא ניסיון בינלאומי כשחקנים בקבוצות בוגרים, הוא מדד להתפתחות הכדורגל ולתוצאות בעתיד? שילוב זה משקף מצד אחד אמון בצעירים, אך גם מראה כיצד הכדורגל הישראלי מתנהל מתוך שיקולים מיידיים להשגת הצלחה. מתברר שאסטרטגיה זו כשלה. אין קו תכנוני מערכתי שבונה ומפתח את השחקנים עד לנבחרת הבוגרים.
המפתח לאופטימיות והצלחה הוא תכנון רב שנתי המבוסס על תורת האימון החדשה ובניית פרופיל אמיתי של השחקן הישראלי, במיוחד בשלב המעבר מהנוער לבוגרים. כאן יש לנו קושי רב, משום שאין דח בדיקות המאפשרות להגדיר את הפרופיל הישראלי. כדי לראות אופק טוב יותר חייבים להתחיל בתכנון ארוך טווח.
1970 הייתה השנה הראשונה והאחרונה שבה ישראל השתתפה בטורניר גדול, תחת המאמן עמנואל שפר ז"ל, שגדולתו היתה בשילוב חכמה מתוך ניסיון עם שיטתיות שרכש בלימודיו בקלן. אמנם זו היתה תקופה אחרת, אבל המאמן היה מצויד בכלים שתאמו לה. האם הכישלון המתמשך של נבחרות הבוגרים של הכדורגל הישראלי הוא כישלון פרסונלי של מאמן? יכול להיות שבנקודות מסוימות, אך זו לא הבעיה המרכזית. כישלון מתמשך לאורך שנים הוא סיבה לבדק בית אמיתי – לא אישי אלא תפיסתי.
אופטימיות תגיע אם תתבצע בדיקה מערכתית יסודית ומקצועית. בדיקה פנימית של המערכת צריכה להיות מלווה בביקורת בונה. מהי אותה בדיקה?
בישראל מי שאחראי על נבחרות זוהי ההתאחדות לכדורגל. לכן, המערכת היא שצריכה לבדוק את עצמה אחרי כל כישלון. עובדתית התנאים השתפרו מאוד בשנים האחרונות. לפי מה שמפורסם בהתאחדות, חל שיפור עצום מבחינה תקציבית ותנאי העסקת מאמנים וצוותים מקצועיים. בנבחרות יש יותר משרות מלאות למאמנים ואנשי מקצוע בהתאחדות, תנאי ומתקני אימון מתקדמים ולא פחות יש לנו אצטדיונים מתקדמים ומתקן נבחרות מכבוד בשפיים.
אז מדוע אנחנו ממשיכים להיכשל?
על פי תורת האימון החדשה, ישנם שלושה גורמים להצלחה מערכתית: כלכלי, מקצועי ומדעי. לפי שלשת הגורמים האלו ניתן להסיק כי יש לבדוק את המקצועיות והמדעיות והקשר ביניהם, משום שהיבט הכלכליות השתפר מאד.
מחקרים מוכיחים כי חוסר שילוב מוחות להבנה כוללת של הקשר והתלות בין כלכליות, מקצועיות ומדעיות, מביא לא רק לבזבוז משאבים ולחוסר תכליתיות בהתקדמות המערכתית, אלא גם מונע עמידה בחזון ובתכנית למימושו.
בדיקה נוספת במערכת היא בדיקת תחומי והגדרת תפקידים – למשל, האם יש הגדרה ברורה של המערכת הניהולית והמקצועית וכיצד הן עובדות יחד? האם הן תורמות זו לזו או אולי מפריעות אחת לשנייה? אופטימיות תהיה אם נראה ניצנים של שילוב כוחות. היא תלויה גם בשאלה האם המערכת תהיה מסוגלת להפיץ (באופן שוטף) ידע מקצועי עדכני למאמנים ברמות האימון השונות, מעבר לקורסים ולהשתלמויות שהיא מקיימת.
מדוע כן צריכים להיות אופטימיים? בארץ יש אנשי מדע מתקדמים, אך נכון להיום רובם לא משולבים במערכת. השאלה היא האם מועסק/יועסק איש מקצוע מתחום מדעי האימון, מלומד בתחום שיהיה אחראי על הפצה בכתובים של חומרים מקצועיים ויישומיים וייתן ייעוץ מדעי למאמנים ומועדונים. רק נזכיר, בעבר היה בישראל ירחון מאמנים, בו היה מתפרסם חומר מקצועי מגוון. כיום כל מאמן וכל מועדון מחפשים בעצמם לרכוש ידע דרך הרשת וקשרים אישיים בחו"ל. יש לתהות האם הקורסים וההשתלמויות שהמערכת עורכת כוללים חומרים עדכניים יישומים מותאמים לכל רמת אימון וגיל.
לאחרונה הוציאה ההתאחדות חוברת מקצועית למאמנים הנקראת "הדרך הישראלית לגילאים השונים". החוברת נכתבה ע"י הצוות האוסטרי שווילי רוטנשטיינר עמד בראשו. האם תפיסת האימון הישראלית שפורסמה בחוברת היא באמת הדרך הישראלית? כיצד יודעים זאת? מהי הדרך האופטימלית להישגים? בחוברת מדובר על טכניקה וקואורדינציה, אך אין התייחסות לידע מערכתי פנימי.
יפן, למשל, גיבשה דרך לאומית עבור הגברים והנשים בעקבות בדיקות מעמיקות שערכה במועדונים וביכולות של השחקנים לעומת מדינות אחרות מובילות בכדורגל. היפנים התמקדו בשאלה איך לחזק את היתרונות שלהם ולא כיצד לקדם את החולשות שלהם. על סמך זה נבנה מודל ייחודי עבור יפן המתמקד בקואורדינציה וחשיבה מהירה, והתוצאות לא איחרו להגיע – הנבחרת סוללת את דרכה בהדרגה לצמרת הכדורגל העולמי.
בישראל אין עדיין תואר אקדמי לאימון. האימון נלמד כתעודה מקצועית. לכן יש לבדוק האם בהכשרות המאמנים יש קשר בין המדע לשטח ובין השטח למדע, כפי שקיים במדינות שבהן יש מסלול אקדמי לאימון. המקצוע המחבר בין המדע לשטח ולהפך נקרא 'תורת האימון'. מקצוע זה התפתח מאד בשנים האחרונות וקיבל תפנית בתכניו הקשורים למשחקי כדור ולכדורגל בפרט. במסגרת לימודי מקצוע תורת האימון בהכשרת המאמן, המאמן לעתיד רוכש כלים מדעיים יישומים לשימוש באימון, כמו יכולת לתכנן לטווח ארוך ולטווח קצר גם בהתאם ללו"ז בינלאומי. הוא גם לומד להפעיל טכנולוגיות ולנתח אותן ככלי עזר לקביעת יעדים, תכנון ותכנים באימונים. נכון להיום יש בעיה בקשר בין התיאוריה/מדע והשטח בהכשרות המאמנים.
מבחינת השחקנים יש אופטימיות רבה, הנובעת מכך שיש יותר צעירים בעלי יכולות אישיות גבוהות, וגם יותר שחקנים משחקים בליגות בחו"ל. נשאלת השאלה מדוע זה לא מתבטא מספיק ביכולת הקבוצתית של הנבחרות הבוגרות.
עד כה, הסיבה העיקרית שנשמעה הייתה המנטליות של השחקן הישראלי. האם אכן כך? התלהבות מהמעמד והדחיפה המילולית להצלחה כנראה לא מספיקות. כיום ידועות דרכים באימון על המגרש, שיטות שמפתחות את החוסן האישי של השחקן ואת יכולת הריכוז והעמידה שלו בלחצים במעמדים כאלו ובעומסים גופניים מכבידים, ופיתוח חשיבה מהירה גם בדקות מכריעות.
קלישאה נוספת שאפשר לבטל היא שחסרה לנו פיזיות ושאנו נחותים בנתונים הגופניים של מרבית היריבות. האם זו הסיבה לכישלונות? גם בהיבט זה המדע והאימון התקדם מאוד. תראו היכן מדורגים היפנים בדרג העולמי. האם ליפנים יש פיזיות? לא, אבל יפן מצאה את התשובה המתאימה ביותר עבורה לנחיתות. היפנים גילו שאין כדאיות בהתמקדות בפיתוח כושר גופני לחיזוק "החוסר בפיזיות" כמטרה מרכזית . יפן משתמשת בגורמי הישג אחרים כמו קואורדינציה וחשיבה מהירה, אותם היא מפתחת אצל השחקנים שלה שנותנים לה יתרון ומחפים על "חוסר פיזיות".
במבדקים שעשיתי לשחקני כדורגל רבים בישראל ובהשוואת תוצאותיהם לשחקנים בחו"ל, מצאתי כי השחקנים שלנו טכניים מאוד בהתקפה בעיקר. מכיוון שהמשחק היום מהיר, הטכניקה שלהם חשובה אך לא מספיקה ונדרשת להם חשיבה מהירה ומשחק אחד על אחד, שהוא תלוי ברמות הגבוהות בקואורדינציה של השחקן. אצל שחקני הקישור וההגנה ניתן להוכיח כי אנחנו לוקים קשות בקואורדינציה, במיוחד ההגנתית. ללא קואורדינציה השחקן לא יכול להביא את יכולותיו הטכניות במשחק לביצועים טקטיים ובמיוחד במעברים מהגנה להתקפה.
לצערי, רבים מהמאמנים עדיין לא מבינים לעומק את עולם הקואורדינציה במובנו המודרני וכיצד לשלב תחום זה באימונים. קואורדינציה היא לא טכניקה, אך היא הבסיס לכל התפקודים במשחק ובמיוחד ליעילות אנרגטית ולניצול מומנטום והזדמנויות. הידע בישראל קיים, רק צריך להתחבר לאנשי המקצוע.
האם הכמות והאיכות של הזרים בקבוצות בליגות הגבוהות הם קרש הקפיצה להתקדמות הכדורגל הישראלי ולהתקדמות הנבחרת הבוגרת? לדעתי לא, וכאן יש גם אלמנט אופטימיות במיוחד בעת הזו, שבה זרים עזבו את ישראל. נוצרה כאן הזדמנות להחלטות מקצועיות המתאימות לישראל.
ומה לגבי צוות המומחים? בנייתו חייבת להיעשות על פי קריטריונים ברורים והתאמות בין האישיות השונה של נושאי התפקידים בצוות ולא על בסיס של 'חבר מביא חבר'. לאחרונה נפגשתי עם בעל מועדון ושאלתי אותו מה התפקיד של המנהל המקצועי. הוא הביט בי כלא יודע, אך אמר "זה תפקיד שחייב להיות בכל מועדון". המשכתי ושאלתי אותו מה עבודתו של המנהל המקצועי. תשובתו: "הוא משייך שחקנים לקבוצות לפי גיל, אחראי על המאמנים ואימונים ועונה להורים". והאם יש לכם תוכניות? "לא יודע, אשאל את המנהל המקצועי". המנהל המקצועי ענה לו "אני מבקש מהמאמנים והם לא מגישים". לאחר השיחה בינינו הבעלים פנה אישית לכל המאמנים וביקש תכנית. לאחר שהגישו שאלתי אותו מי בודק את התוכנית והוא השיב "העיקר שיגישו".
תכנון מביא הכנסת ידע הדרגתי למערכת. חבל שכספים רבים נזרקים בגלל חוסר הבנה מערכתית. אנו מפספסים את המושג הזה. המערכת הישראלית האקדמית בספורט איננה שותפה לתהליך בניית הכדורגל כפי שנעשה כיום בפורטוגל, פינלנד ובמדינות אחרות. שם הם מבינים כי המדע עוזר ולא מתערב. בישראל, מכיוון שאין אקדמיה ממוקדת בספורט התחרותי, ניתן לקיים זאת כעת במסגרת ההתאחדות לכדורגל ויש כבר ניסיון לקיים מסלול של הכשרה במדעי האימון בלימודים בינלאומיים.
אז האם להיות אופטימיים? אפשר במידה, יש מערכות שמודעות, אבל חייבים יותר להשקיע בהון האנושי. יש יותר מאמנים צעירים שאוהבים ללמוד וחושבים מחוץ לקופסה, יש אנשי כדורגל שמתעמקים בניתוח ביצועים ולא רק מקשיבים לקלישאות ובהמלצות שכל אחד יכול לתת. יש כבר מספר מועדונים שהתכנון עומד אצלם בסדר עדיפויות, וזה חייב להיות בכל מועדון משום ששחקנים נודדים. יש יותר כישרונות, אבל כדי שלא ילכו לאיבוד ולא יהיו להם חסכים הם זקוקים לתכנון פרטני. יש יותר ויותר מאמנים שלומדים במסגרות לימודיות מחוץ למסגרת ההכשרה הרשמית ומובילים שינוי באימוני הילדים. יש אנשי מקצוע אקדמאים במדעי האימון, פסיכולוגיה של הספורט ומדעי הספורט שלמדו במוסדות אקדמאיים בחו"ל (לא תואר בחינוך גופני זה עולם אחר) וקולם לא נשמע במערכת כי חשבו שהם הזויים, משום שהם מבקרים את המערכת. בחו"ל הם מובילים ומוערכים והיה כדאי לשלב אותם במערכת הישגית ותחרותית.
בנימה אישית, גם כותב שורות אלה מגיע למיינץ בגרמניה, מרצה בפני מאמנים ומכבדים אותו בכנסי מאמנים בינלאומי. כיום אני מלמד את תורת האימון החדשה והקואורדינציה בהתמחות רופאים ברפואת ספורט בטכניון, במקום להתמקד בהעברת הידע למאמני העתיד של ישראל. האופטימיות נובעת מכך שיש רק צורך שכל אחד בתחומו יקבל את מקומו במערכת.
מרק ורטהיים הוא ד"ר במדעי הספורט, מומחה לניתוח ביצועים, איתור וטיפוח ספורטאים בשיטת OCO™, מרצה ומלווה מאמנים בתכנון אימונים ובפיתוח קואורדינציה, מוביל את קורס מדריכי קואורדינציה בשיטת OCO™.
מה דעתך על הכתבה?