כישלון מהדהד: מכבי חיפה נפלה מול יריבה ברמת ליגה לאומית

בשבוע שעבר החליטה מנהלת הליגות להגדיל את מכסת הזרים בליגת העל ולאפשר שיתוף של שישה זרים בו זמנית. יש בהחלטה הזו הרבה היגיון, בהינתן תנאי אחד פשוט: שיש מספיק זרים ברמה המתאימה. כלומר, מספיק כסף כדי להביא שישה זרים ברמה כזו שאין לישראלים מה להתלונן על כך שהם מחוץ להרכב.

אבל בכדורגל הישראלי אין מספיק כסף, ובשנה האחרונה הוא גם לא אטרקטיבי מבחינת ביטחון אישי עבור שחקנים זרים. שחקן זר טוב לא יגיע לישראל ממגוון של סיבות, שכרגע העיקרית שבהן היא המלחמה באזור. ולכן ההחלטה הזו הייתה תמוהה, בוודאי בזמן שבו היא התקבלה. לא ישראלים יברחו מפה אם האיראנים והפרוקסי יפתחו במתקפה – אלה יהיו הזרים שיימלטו (בהנחה שיהיו טיסות החוצה).

ולכן, זרים שהגיעו או יגיעו לפה, הם במקרה הטוב בינוניים ואם הם נשארים פה הרבה זמן ולא קופצים קדימה, אז כנראה שישראל הייתה המקום היחיד שהסכים לקבל אותם, או שפשוט אין להם סוכנים טובים.

כי כל ההקדמה הזו מנסה להסביר איך הצליחה מכבי חיפה לעוף מול קבוצה אזרית ולחטוף ממנה שלושה שערים בכל משחק, שישה בסך הכל. כי מי שראה את הטעויות של לורנצו שימיץ' ואולכסנדר סירוטה (שלמזלה של חיפה הוא לא ממש זר, והיא לא בזבזה עליו את המכסה) במשחק, תוהה בוודאי איך הגיעה סגנית האלופה הישראלית למצב שבו היא מייבאת סחורה רעה מחו"ל. די ברור שבמהלך העונה ישחקו שם עבדולאי סק ושון גולדברג, אבל בהינתן הטרגדיה שנפלה על סק והעובדה שגולדברג עוד לא חזר מהנבחרת האולימפית, מכבי חיפה – ובפרט ברק בכר -היו צריכים להכין את עצמם יותר טוב לסיטואציה. יש סיבה ששחקן בן 24 כמו סירוטה עוזב את דינמו קייב דווקא לישראל, ולא מתקדם לליגה טובה יותר באירופה, למשל.

בעונה שעברה הגיעה מכבי חיפה למשחקים הראשונים במוקדמות ליגת האלופות אחרי עזיבות ופציעות של שחקני מפתח, והיא הצליחה להריץ שם צעירים שמילאו את החסר לפחות עד שלב הפלייאוף, בו היא הפסידה ליאנג בויז. הפעם מכבי חיפה לא הצליחה – למרות שישה זרים ומיליון מתאזרחים – להעמיד קבוצה שתצליח לחלוף על פני יריבה ברמת של ליגה לאומית (אבל פלייאוף עליון).

הכישלון מהדהד כי מכבי חיפה מספיק טובה כדי למחוק פיגור של שלושה שערים במשחק חוץ (למרות שההגנה האזרית התעלתה בחולשתה אפילו על זו של הירוקים), והיא אכן עשתה את זה, אבל אז התברר שהיא כנראה לא הייתה מוכנה מספיק לדו קרב פנדלים. זה מהדהד את הכישלון יותר, שהרי הם כבר הגיעו לבאר, ועכשיו יתייבשו שבועיים עד למשחק הבא – חצי גמר גביע הטוטו.

כל זה לא אומר שמכבי חיפה לא תזכה השנה באליפות. היא תהיה נקייה ממשחקים באירופה, רעננה יותר, ותקבל רעב גדול יותר בגלל קטיעת רצף האליפויות שלה ובגלל העלבון הצורב בהדחה מול קבוצה מאזרבייג'אן, שידרבן אותה בתקופה הקרובה. היא רק צריכה לזכור: הכסף הגדול לא מצוי במכירת מנויים, אלא בהעפלה לשלבים גבוהים בגביעי אירופה. עם ניקוד שהוא חצי מזה של מכבי תל אביב, שלא התקדם השנה אפילו במילימטר – להיפך – ההגרלות שמכבי חיפה תקבל בשנים הקרובות באירופה יהיו קשות הרבה יותר מסבאח.

את הנזק שעשתה המלחמה מאז ה-7 באוקטובר רואים בכדורגל הישראלי לא רק ברמת הזרים, אלא בעיקר במשחקי הבית. שימו לב: מכבי ת"א הפסידה שלשום 1:0 ב"בית", מכבי חיפה הובסה 3:0 ב"בית", הפועל באר שבע סיימה בתיקו 1-1 ב"בית" ומכבי פ"ת הובסה 5:0 ב"בית". בכל משחקי החוץ עשו הקבוצות הישראליות יותר. מכבי תל אביב חזרה עם תיקו 1:1 מהר הגעש בבוקרשט, מכבי חיפה ניצחה 3:6 בסבאח והפועל באר שבע הדיחה את צ'רנו מורה בחוץ עם ניצחון 1:2, אמנם לא בבית של הבולגרים בוורנה, אבל עדיין מול רוב מוחץ ביציעים. הלוזונים, יש להזכיר, חזרו מבראגה עם הפסד סביר של 2:0.

מתברר שמול יציעים גועשים, הקבוצות הישראליות דרוכות יותר, חוששות יותר ולכן מוכנות יותר. עדיף כבר שני משחקי חוץ אמיתיים מאשר את בתי הקברות – סליחה על האלגוריה – במשחקי ה"בית". המגרשים האלה מאבדים כל אפקט ביתי באווירה מנומנמת של משחק אימון. אנחנו מכירים את זה מתקופת מלחמת לבנון וגם מתקופת "צוק איתן". הישראלי הממוצע, בתקופה הזו, מעדיף להישאר בבית, להיות לצד משפחתו מאשר לנסוע השכם וערב להונגריה או בולגריה כדי ללוות את קבוצתו. ראו את זה אתמול במשחק של הפועל באר שבע, שלמרות שהשתפרה, עדיין נראית רחוקה מאוד מיכולת שתמנע ממנה הדחה מול מלאדה בולסלאב הצ'כית, שאולי לא מדורגת, אבל מגיעה ממדינה מדורגת במקום ה-10 בדירוג אופ"א. זה שבאר שבע הפכה לקבוצה של מצבים נייחים – יופי של תרגילים וחסימות – מעיד על קבוצה מאומנת, אבל לא בהכרח כזו שתנצל את הפתיחה המזעזעת של מכבי תל אביב ומכבי חיפה (באירופה) כדי לזכות באליפות. שום דבר ממה שהיא מציגה לא מציב אותה בעמדת יתרון על שתי יריבותיה העדיפות.

לישראל יש שלוש קבוצות סבירות, פחות או יותר, שיכולות לייצג אותה באירופה. גם בית"ר ירושלים טובה, כצלע רביעית, אבל לא מספיק טובה לאירופה בגלל מסורת של כישלונות. הפועל תל אביב לא בליגה, תרתי משמע. ולכן, כאשר זוכה קבוצה שלא מחמש הגדולות בגביע המדינה, הסיכוי שלה לעבור שלב במוקדמות הליגה האירופית ואחר כך בשלב הניחומים בקונפנרס ליג, הוא אפסי. הניקוד שלה נמוך (בהיעדר הופעות קודמות באירופה) וזה מזמן לה בכל הגרלה יריבה שגדולה עליה בכמה מידות.

ולכן, ההופעה של מכבי פתח תקוה באירופה העונה היא לא יותר מאפיזודה חולפת. אין למכבי פתח תקוה סיכוי סטטיסטי להשיג כרטיס לאירופה ב-10-20 השנים הקרובות. ויכול להיות בהחלט שזה מה שהדריך את קברניטה. מה הטעם להתאמץ ולהביא מאמן בעל שיעור קומה ושחקנים בהשקעה כספית מטורפת, אם זו רק אפיזודה? לכן, מכבי פתח תקוה נשארה עם הרגליים על הקרקע ושמה ידיים על הראש כדי לא לחטוף מכה חזקה מדי. הופעה בליגה האירופית לא צריכה למנוע ממנה למכור את עידן טוקלומטי. עכשיו גם אפשר להפסיק לשמוע מאוהדיה ומקטרגיה דיבורים על תואר. לפחות 72 שנה.

מכבי ת"א תשחק במפעל בינלאומי העונה, בליגה האירופית או בקונפרנס ליג (אם היא לא תעבור את פוניבז', עדיף ששחקניה יסתתרו בישיבת פוניבז', אבא גרוסברד 7, בני ברק), אבל זה לא אומר שיש לה קבוצה מספיק טובה לשמור על אליפות. קבוצה זה לא רק עומק הסגל ואיכותו, זו הדרך שבה היא משחקת. כל שנה מכבי תל אביב מתניעה מאוחר, אבל ברוב המקרים מגיע לכאן מאמן שמגבש קבוצה. במקרה הזה, ז'ארקו לאזטיץ' מתגלה עד כה כפלופ. הקבוצה לא נראית מוכנה, לא נראית מאומנת וקבלת ההחלטות של המאמן הובילה אותה להדחה ממוקדמות ליגת האלופות. הכישלון הזה רשום גם על שמם של מי שקיבלו את המנדט ממיטש גולדהאר לבנות את הקונסטרוקציה הזאת.

מכבי תל אביב יכולה לדבר עד מחר על כך שהנבחרת האולימפית גבתה ממנה חמישה שחקנים (שכמעט כולם, אגב, נראו רע בטורניר האולימפי), יכולה לומר שקשה להביא זרים בתקופה הזו, שסאגות המאמן וערן זהבי נמשכו זמן רב מדי, ושגם כך תמונת הסגל מתבהרת אצלה רק לאחר הבטחת שלב הבתים וזיהוי המפעל.