לסגור מעגל זה אף פעם לא קל. לסגור מעגל שמכיל כל כך הרבה רגעים וזיכרונות, זה כבר סיפור אחר לגמרי. סקציה נס ציונה, מועדון שהיה לי בית ומקום עבודה, מועדון שהיה לאוהדים שלו בית ומשפחה שנייה, הפסיק את פעילותו השבוע – ובפעם השנייה ב-69 השנים האחרונות, אנחנו נפרדים ממקום אהוב.
כשאני חושב על סקציה נס ציונה, אני לא חושב רק על משחקים, שערים או ליגות. אני חושב על אנשים. אני חושב על הילדים שהגיעו עם צעיפים כתומים, על ההורים שהעבירו את האהבה לדור הבא, על השחקנים שנתנו את הנשמה גם בתקופות קשות ועל הצוות שעמל מאחורי הקלעים כדי להפוך את המועדון הזה למשהו הרבה יותר ממשחק כדורגל. אני חושב על האוהדים, שלכל אחד מהם יש את הזיכרונות שלו מהמועדון, ואני יודע שבשבילי זה היה הרבה יותר מרק עבודה, זו היתה תקופה של גאווה, תקווה ואמונה במה שאנחנו יכולים להיות.
זכיתי לעבוד במועדון כדובר וכמנהל הדיגיטל. מה שהתחיל כפרויקט קטן ובהתנדבות מלאה אי שם ב-2016, צמח למחלקת תקשורת ודיגיטל עם הצוות הכי טוב שיצא לי לעבוד איתו. זה היה תפקיד שנתן לי את הזכות להיות בקו הראשון, לחוות את השמחות, האכזבות והדרמות של הכדורגל מקרוב. לחוות עם השחקנים בחדר ההלבשה את הניצחון ההוא על הפועל באר שבע בדקה ה-93, את השער הראשון בגביע הטוטו נגד בית"ר ירושלים, את דמעות האושר שירדו במשחק העלייה אחרי 51 שנים ולהיות זה שקבע שהאצטדיון העירוני ייקרא "הפרדס", שם שמחבר את המועדון למורשת המקומית. זו היתה הרבה יותר מעבודה – זו הייתה תחושת גאווה להיות חלק מהמשפחה הכתומה הזו, איתה אני צועד מגיל קטן.
הקהל של הסקציה הוא לא הקהל הגדול ביותר בכדורגל הישראלי, אבל הוא אחד מהמשפחתיים ביותר, וזה גם היה האפיון הראשון שלנו כצוות. במשחקים המשמעותיים ראינו את האצטדיון מתמלא באלפי אוהדים, אך במשחקי "השגרה" זה הקהל הקטן שמלווה את הקבוצה ומשאיר את הלב פועם. זו לא רק קבוצת כדורגל – זו קהילה בעיר לא גדולה. אנשים שמכירים אחד את השני, שנפגשים בכל שישי/שבת/שני ביציע כמו בפגישה משפחתית, ששמחים ביחד וכואבים ביחד. הכוח היה בחיבור הזה, ביצירת תחושת בית גם כשמסביב הכל התפרק.
אבל, לצערי, האהבה לבד לא תמיד מספיקה. מאחורי הקלעים של הכדורגל ישנם חובות, ניהול כספי לא פשוט והמון לחצים. זו לא רק ירידת ליגה, וזו לא רק קבוצה שמפסיקה להתקיים – זה חלום של עיר שמתפרק. הפסקת הפעילות הזו היא סימפטום לבעיה עמוקה יותר בקרב המועדונים הקטנים יותר בכדורגל הישראלי, שעדיין מתקשות להתמודד עם העולם הכלכלי והניהולי שמאחורי המשחק.
החובות, ההסדרים הכלכליים והלחץ שלא הפסיק לרחף, לא היו זרים. כמו מועדונים אחרים בארץ ובעולם, גם אנחנו מצאנו את עצמנו מתמודדים מול מציאות של לחצים כספיים, חובות וניהול מאתגר. אפשר להאשים את המערכת, אפשר להאשים את הניהול ואפשר גם להאשים את המזל – אבל מה שלא נוכל לקחת מאיתנו, זה את מה שהמועדון הזה העניק במשך השנים.
המחשבה על נס ציונה בליגה ב' קשה לעיכול. קשה לעכל שבמקום להיות בליגת העל או בליגה הלאומית, הקבוצה הזו נלחמת על קיומה. ולא רק קבוצת הבוגרים – גם המחלקה הצעירה שזינקה בשנים האחרונות למעל 800 ילדים, עומדת אולי לסגור את שעריה. אבל גם אם העתיד נראה לא ברור, אם יש דבר אחד שאני יודע על האוהדים הנס ציוניים, זה שלא מוותרים בקלות.
אני מקווה שבעלים חדשים יימצא ושאולי יום אחד נחזור לאצטדיון הפרדס, אי שם ליד אולמות האירועים ולהרגיש שוב את הדופק המהיר כשאנחנו קרובים לשער.
זו פרידה זמנית, כך אני מקווה. אולי הפסקת פעילות, אבל לא הפסקת אהבה. אמשיך לקוות, לחלום ולהאמין שגם אם כרגע העתיד נראה אפור, הסקציה תישאר בלב. תודה לכל מי שהיה חלק מהמסע הזה, תודה לאוהדים שהמשיכו להאמין גם כשהיה מאתגר, ותודה לכל מי שעבד קשה כדי לתת לנו את הזכות לחלום ולהרגיש שייכות. סקציה נס ציונה אולי הפסיקה את פעילותה, אבל היא תמיד תמשיך לחיות בלב של כולנו.
הכותב הוא יועץ תקשורת בקבוצת "מינקובסקי", ולשעבר דובר ומנהל הדיגיטל בסקציה נס ציונה
מה דעתך על הכתבה?