הפודקאסט החדש של ספורט1, "מחצית בשכונה", בהגשת העיתונאי וההיסטוריון רון עמיקם, עלה לאוויר. בפרק הרביעי התארח כדורגלן העבר, שמוליק לוי, שלא מפחד להיות "הבן של" אברהם והיה חלק מההצלחה של בית"ר ירושלים גם על המגרש וגם במשרד.
צפו בפרק הרביעי של "מחצית בשכונה"
שמוליק לוי, ששיחק בבית"ר ירושלים במשך 16 שנה והפך מכדורגלן לאיש ניהול, מספק הצצה נדירה לתקופות המשמעותיות של המועדון דרך שתי נקודות מבט ייחודיות – כבנו של המנהל האגדי אברהם לוי וכשחקן שחווה את שיא הצלחת הקבוצה. בריאיון ל"מחצית בשכונה", לוי חושף את הקשר העמוק בין המשפחתיות והמקצועיות שאפיינו את בית"ר של פעם.
"אני תמיד אומר – קודם כל אני הבן של אברהם לוי, אחרי זה אני כל השאר", מצהיר לוי בגאווה. "הייתה תקופה שאמרו 'טוב, הוא כבר לא הבן של אברהם', אמרתי לא. אני לא מתבייש בזה, אני לא בורח מזה".
לוי גדל בתוך הכדורגל, וזיכרונו הראשון מהמשחק נחרט בו בגיל 4: "הזיכרון הראשון שלי מכדורגל הוא מ-1976. גמר גביע המדינה. ישבתי על ספסל המחליפים בין הרגליים של אבא. בדרך כלל אין לי זיכרונות, אבל הזיכרון הזה כל כך חזק ואמיתי. בזכייה הזאת בית"ר הופכת לקבוצה של המדינה".
הריאיון מגיע לשיאו הרגשי כשלוי מספר על המאבק של אביו בקורונה: "הוא היה מורדם ומונשם 12 יום, לא נתנו לו הרבה סיכוי. התפילות הוציאו אותו מזה. עד היום אנשים מספרים לי שזה הפך להרגל – 'לרפואת אברהם בן חנה'".
באופן מפתיע, את דרכו להרכב חייב לוי דווקא לעזיבה של אחד מגדולי המועדון: "נהייתי שחקן בזכות אורי מלמיליאן. הוא עבר למכבי ת"א ולקח איתו את אבי כהן כי הוא לא אהב לנסוע לבד. אם אבי כהן היה נשאר, לא היה לי סיכוי לשחק".
אחד הסיפורים המרתקים שלוי חושף הוא על שלמה שירזי: "הסיפור הכי מטורף של שלמה שירזי הוא שערב לפני גמר הגביע ב-1985 הוא לא הצליח להירדם במלון, עלה על האופנוע, יש כאלה שאומרים שאפילו עשה שוד בדרך, חזר ב-5 בבוקר ובגמר בישל לאלי אוחנה את שער הניצחון".
בדיון על גדולי המועדון, לוי מציג אבחנה מעניינת: "אורי מלמיליאן ויוסי מזרחי היו הדמויות להערצה שלי. אורי מלמיליאן הוא הכי גדול, הכי קוסם. אוחנה הכי ווינר – בלעדיו גם מלמיליאן לא היה זוכה באליפות". על הבדלי התקופות הוא מוסיף: "שחקנים טובים בלי נשמה – א' לא מגיעים לבית"ר ירושלים כי אין הרבה כסף, ודבר שני לא מצליחים בצורה שמצליחים".
על הנאמנות למועדון והסירוב המוחלט לעבור להפועל ירושלים: "להפועל ירושלים לא הייתי מגיע. לא נכנסה אצלי חולצה אדומה הביתה. אפילו למכבי ת"א לא רציתי לעבור. הייתי מעדיף לפרוש ולא לעבור להפועל ירושלים".
על המתח בין כסף למשפחתיות, דרך סיפורו של רונן חרזי: "רונן חרזי היה מרגיז את ההנהלה כי הוא היה גרידי. ואין כסף בבית"ר ירושלים. אין כסף צריך להבין, זו תקופה שמתייחסים לשחקנים כאל משפחה, מפעילים להם את ההרגשה שהם חלק ממשפחה שרוצה להצליח. הכסף הוא משהו שהוא צדדי, ורונן חרזי בא, וכמה שהוא היה צעיר ומצליח, הוא רצה כסף, הוא אהב כסף".
לוי מתגעגע לימים ההם ולדרך הניהול המיוחדת של אביו: "אנשים מתגעגעים לתקופה של 'השכונה' הזו. צריך נשמה גם אם תהיה שכונה. כשאברהם לוי נתן מילה כל שחקן קיבל את הכסף שלו, גם שנה אחרי, לפעמים שנתיים אחרי".
שיא הקריירה היה באליפות ב-1993, שנה אחרי העלייה מהליגה הארצית. לוי גם התייחס למשחק השרוכים המפורסם משנת 1998: "חלק משחקני בית שאן היו אוהדי בית"ר. להגיד שהרגשנו את זה במגרש? לא בטוח. זה יצא מפרופורציה".
כמנהל השיווק של המועדון, לוי חולל מהפכה כשגילה נתון מפתיע: "70% מאוהדי בית"ר הם מחוץ לירושלים. זה שינה תפיסה והכפיל את ההכנסות. השיווק לא צריך להיות רק בירושלים".
המעבר לעידן המודרני לא היה חלק. על תקופת אלי גוטמן, שסימלה את הניסיון להפוך את המועדון ל"מקצועי יותר", מספר לוי: "גוטמן בא לבית"ר במוד מתנשא. הוא חשב שהמציא את הכדורגל, כאילו כל מה שלמדנו עד אז לא קיים. זה לא התאים והקהל הרגיש את זה. כשהקהל לא איתך, אין סיכוי להצליח".
לוי מסכם את השינוי שעבר על המועדון: "היום יש בקושי ארבעה-חמישה שחקני בית בסגל. פעם זה היה חלק מהאסטרטגיה – גם שחקן בינוני הפך לגדול כי נתנו לו ביטחון והזדמנות".
מה דעתך על הכתבה?