מדוע התקשורת הישראלית מעולם לא התאהבה באמת בערן זהבי? כי הוא לא מייצג סיפור קלאסי של סמלים ונאמנות. זהבי הוא כריסטיאנו רונאלדו הישראלי, שכיר החרב המושלם – זה שבסוף העונה סופר גביעים, שערים ושיאים. התקשורת אוהבת סמלים, היא אוהבת אגדות. היא מעריצה את בניון, את ברקוביץ', את אוחנה ואת אבי נמני – שחקנים שהפכו לסמלים בעיקר בזכות הרגש שעוררו, לא רק בזכות השערים שכבשו.
זהבי לא שבר אף שיא בינלאומי. הוא "רק" ניפץ כל שיא ישראלי אפשרי. הוא מקצוען קר, מחושב ומדויק; תקשורתי פחות, פרובוקטיבי יותר. ובמובן הזה, הוא בדיוק משקף את מה שאנחנו עושים כאן: תקשורת היא לא תמיד סיפור יפה עם סוף טוב. לפעמים מדובר פשוט בניצחון – בכל מחיר ובכל דרך.
ואולי הסמל הכי ברור לכך, הוא דווקא ברגע הפרישה: ערן זהבי לא בחר במסיבת עיתונאים חגיגית, אלא בפוסט מדויק ברשתות החברתיות. בלי עיתונאים, בלי שאלות, בלי דרמה מיותרת – רק מסר אחד סגור, אישי ומדויק. זו לא חולשה תקשורתית, זו שליטה מוחלטת בנרטיב. בדיוק כמו לאורך כל הקריירה, כולל בשנה הקשה שעברה עליו.
ערן זהבי הוא תזכורת מתמדת לכך שהניצחון לא תמיד נמצא בסמל שעל החולצה, אלא באדם שלובש אותה. וזוהי בדיוק הגישה שלנו לתקשורת: פחות אגדות, יותר הישגים; פחות סמלים, יותר מספרים.
הכותב הוא יועץ אסטרטגיה, תקשורת וקשרי ממשל. מעריץ מושבע של אבי נמני, בכל גיל, בכל מערך, ובכל מזג אוויר
מה דעתך על הכתבה?