המעמד המרגש, העליונות של ב"ש והנפילה של יצחקי שמוכיחה: יש מגיע בכדורגל

גמר גביע שני בצל המלחמה

נראה שהשנה, המעמד היה אפילו יותר רגיש ונוגע משנה שעברה: יאיר הורן, שבסיבוב ח' עוד היה קבור חי במנהרה אצל האויב בעזה, הניף את הגביע; רן קוז'וך מתראיין אחרי המשחק, ופוצח במזמור מתהילים למען הצלת החטופים
שעוד לא שוחררו; דן ביטון נראה כאילו הוא טרם הפסיק לבכות מאז לכתו הטראגי של חברו הטוב גדי קינדה ז"ל, כובש בפנדל ומקדיש לו את הגביע. כשנזכרים בכאוס ובגועל נפש שהיה סביב האצטדיון לפי תחילת המשחק – אפשר לברך ולשמוח שיש בכדורגל שלנו כל כך הרבה אנשים שמסוגלים לעשות את זה גם בדרך שונה. שיא הרגש זה כאן.

יש מגיע בכדורגל

שתי מהמורות ניצבו בפני הפועל ב"ש בדרך להנפת הגביע אתמול: הראשונה היא הצלקת הטרייה מאובדן האליפות במוצ"ש, והשנייה היא הקארמה של ברק אברמוב, איש עם כל כך הרבה מזל, שכשהוא נכנס לקזינו בווגאס הקב"ט מנתק את החשמל ומפעיל את גלאי העשן על מנת שיהיה לו מקום עבודה גם מחר. אבל וואלה, היה כלא היה: ב"ש נראתה כאילו הכל סבבה ולא כאילו היא הוליכה את הליגה מספטמבר ועד מאי ובכל זאת לא לקחה אליפות. הקארמה של אברמוב נראתה רלוונטית פחות ממו"מ על הפסקת אש עם החות'ים. צריך להגיד את זה בפשטות: לא הייתה אפילו דקה אחת בגמר הגביע הזה שבו לא היה ברור שהפועל ב"ש הולכת לקחת את הגביע, וזה עמד בניגוד מוחלט לתחושה לפני שריקת הפתיחה.

מאחר שכדורגל משחקים על הדשא ולא בניחושים או ספקולציות, על המשטח הירוק נראתה למשך 90 דקות רק קבוצה אחת: ב"ש למדה יפה מאוד איך להתמודד עם שיטת המשחק של בית"ר, שגזלה לה 4 נקודות בחודשיים האחרונים. נכון שגם להיעדרו של עומר אצילי (תכף נגיע גם לזה) היה חלק, אבל השורה התחתונה היא שב"ש עשתה את הדבר שהפך אותה למועמדת ראויה לאליפות בעונה הזו – שיחקה כדורגל מסודר, בלחץ איכותי, עם מרכז מגרש חזק מאוד וגם חוסר הריכוז היחסי של גיא מזרחי, מדיירוש ולופז (עד שנפצע) לא הצליח להרוס לקוז'וך. גם האזעקה באמצע המחצית הראשונה לא הרסה את המומנטום, וב"ש באה מוכנה מאוד, ממוקדת מאוד ונחושה מאוד לא לפספס עונה ממש איכותית ולצאת ממנה בלי תואר. וואלה, הצליח, ובפראפראזה על מה שאמר קוז'וך בסיום – בהחלט יש מגיע בכדורגל, אבל צריך לעבוד קשה ויפה בשבילו.

על טעויות משלמים

האם בית"ר הייתה נראית אחרת עם עומר אצילי? מצד אחד – כן. ממצד שני – כן, אבל היא לא הייתה רוצה להיראות כך. לגבי הצד האחד, אפשר להבין את השיקול ההיפסטרי הקר של ברק יצחקי, שהחליט לוותר על שחקן שפחות עושה הגנה והלך על הרכב מאוזן ושמרני יותר, שאמור היה לעקר את הלחץ הגבוה וחטיפות הכדור המסוכנות של ב"ש. זה לא הצליח, כמובן, אבל היה שווה לנסות.

אבל מהצד השני, בית"ר בלי אצילי נראית כמו הפועל עכו – חלשה, אנמית, לא מאורגנת, לא ראויה – פשוט לא ראויה. ב"ש טובה יותר, זה ברור, אבל למה לוותר מראש על הסיכוי ולשים את עצמך בפוזיציה שבה אתה רק מחכה לגול של היריבה כדי לתקן את ההרכב הפותח שלך במחצית? בקיצור, ממש לא ברור מדוע ברק יצחקי לקח את ההימור הזה עם אצילי. בכלל, נראה שהחודשיים האחרונים שעוברים על יצחקי הם לא מה שהוא דמיין לעצמו. בליגה הסדירה הוא עוד היה מאמן מסעיר ואמיץ, אבל בפלייאוף השתלטה לו בית"ר הישנה על הקבוצה – ומרגע שהעפילה לגמר הקבוצה הפסיקה לשחק. שיא הביזיון כמובן הוא החמישייה ממכבי ת"א, באחד המשחקים היותר רופסים ועלובים שנראו במחוזותינו. מי יכול לקום ולקחת אליפות או גביע אחרי כמות כזו מופרעת של משחקי פח אשפה?

וזה רק על יצחקי – שכזכור זכה פה לשבחים לא מעטים: אתה לא יכול לתת לקבוצה להתפורר ככה משבוע לשבוע, ולא להבין שזה הולך לחזור אליך כמו בומרנג בגמר הגביע. אבל יצחקי בחור טוב וישר, הוא לא קלט איך הוא נשאב לתוך האופי הישן של בית"ר וכיצד התואר בורח לו מהידיים. יש מצב שכל מה שהיה צריך כדי לחלץ את הקבוצה מהברוך, היה לכנס אסיפת חירום אחרי התבוסה מול מכבי ת"א במוצ"ש. אבל יצחקי לא הגיב, והגביע הלך (יחד עם הרקורד המושלם של ארמוב בגמרי
הגביע).