כור גרעיני של רצון לנצח: ערן זהבי הוא מייקל ג'ורדן הישראלי

זהבי, יס דוקו: בדור האחרון ערן זהבי הוא המייקל ג'ורדן המקומי. היכולות הספורטיביות, ובעיקר הרעב הכמעט אלים לנצח, הם שגורמים לו להמשיך להתרוצץ על מגרשים בגיל 37 – כשחבריו כבר מגדלים כרס ופימה. רע למכבי תל אביב, שהניחה למאמן חלש לעצור אותו.

אני חושב שהדבר הקרוב ביותר לנס שראיתי אי פעם היה מייקל ג'ורדן. נס, אני מזכיר, לא חייב להיות ים שנקרע לשניים או מים שיוצאים מסלע. נס יכול להיות כל אירוע ששונה במובהק – לטובה – מהתנהלות האירועים הרגילה, גם למשל על הפרקט. בכדורסל, כצופה או כשחקן, אתה יודע פחות או יותר אילו כישורים הטבע סיפק לשחקנים שלפניך ומה צפוי מהם לעשות: הם ינתרו גבוה מאוד, ימסרו נהדר בלי להביט, יטביעו בסל כדור מעל ראש של שחקנים, ואתה יודע גם דבר נוסף – הם לא מייקל ג'ורדן.

ג‘ורדן עשה את הדברים שלא ידעת או האמנת שניתן לעשות. הוא ראה את המגרש והבין את האפשרויות שהוא מספק עמוק הרבה יותר מכל שחקן אחר לפניו ובינתיים גם אחריו. ה־DNA שלו חלק לו תכונות גופניות נדירות יותר מכל שחקן אחר לפניו, ובינתיים גם אחריו. ויותר מכל – הוא נטע בו דרייב שתלטני ואלים לנצח. מייקל ג'ורדן קם בבוקר והיה חייב לנצח מישהו במשהו – קלפים, גולף, הימורים, העיקר לנצח. סך כל אלה יצרו דמות שרחוקה בפער ענק משאר בני התמותה ששיחקו כדורסל סביבו, דמות שהייתה ענקית בין גמדים. וזה החומר, אם תשאלו אותי, שממנו בוראים ניסים.

עכשיו ערן זהבי. אני לא טוען כמובן שזהבי התקיים במרחב הפלאי שג'ורדן חי בו. ג'ורדן יש אחד בכל העולם. גם זהבי יש אחד, אבל ניתן למצוא אותו בפינה הספורטיבית הקטנטנה וחסרת החשיבות של העולם שנקראת ישראל. הפער בין היכולות של שניהם הוא עצום – זהבי אף פעם לא היה שחקן מושלם. לא הייתה לו פיזיות, לא הייתה לו יכולת דריבל, הוא לא הועיל יותר מדי במשחק ההגנה. היו לו כמובן – ועדיין יש לו – תכונות נפלאות על המגרש: הוא היה חכם מאוד, בעל יכולת בעיטה נהדרת בשתי רגליים, קרוב או רחוב מהשער, ובדומה לקוסם מאמריקה הוא רצה לנצח. עמוק בקישקעס בער בו כור גרעיני של רצון לנצח, להשתפר וללמוד ולהיות יותר טוב, ויותר טוב, כדי שיוכל לנצח עוד ועוד.

לך תדע אילו שדים פנימיים מניעים אנשים לבעור ככה מבפנים. אבל העובדה היא שבגיל 37, שנים אחרי ששחקנים בגילו כבר מגדלים פימה וכרס מול הטלוויזיה, זהבי ממשיך להתרוצץ על מגרשים וכולו בוער בניסיון להבקיע את השער הבא. בקנה מידה מוקטן מאוד, בשני העשורים האחרונים ערן זהבי הוא המייקל ג'ורדן שלנו. יש שחקנים שטובים ממנו באספקטים שונים של המשחק. אין אחד כמוהו שמרכז כמות דומה של תכונות נהדרות, עטופות בתאווה בוערת להבקיע ולנצח. מכל השחקנים סביבו, ערן זהבי פשוט יכול יותר, ולפעמים גם באופן פלאי, ומה יותר מייקל ג'ורדן מזה.

מיותר כמובן להשוות את "זהבי" ל"ריקוד האחרון" – מעבר לים הכל גדול ונוצץ יותר, ומייקל ג'ורדן הוא האדם השני המפורסם ביותר בעולם אחרי האפיפיור. סיפור ערן זהבי הוא קטן, עטוף הילה מקומית צנועה, אבל יש לו בהחלט מקום על המסך. הרעיון לייצר סדרת דוקו על גדול השחקנים הישראלים בדור האחרון הוא מבורך, והלוואי שירבו עוד סדרות דוקו ספורט כאלה.

מתוך הטור של דורון ברוש במעריב סופהשבוע