תנצרו את הרגע הזה. זיו בן שימול תוקע גול ניצחון עמוק בזמן פציעות מול מכבי חיפה בסמי עופר. הרגע הזה מטלטל אותו. הוא מרים איזו יד מתנצלת לאוהדי מכבי חיפה, ואז הדרייב הפנימי שלו מתנער מהנוהג הנפסד, להתנצל כל אימת שכבשת גול מול קבוצה ששיחקת בה. כי תוך כדי ריצה הוא נזכר: זה כבר כמה שנים שמכבי חיפה נהגה בי כחפץ. בהתחלה שלחה אותי לקבוצת הבת שלה בעפולה, קבוצה שבשיא שלה ערן לוי הציל אותה מירידה; אחר כך משכה אותי לחצי עונה אצלה בקצה מושבת העונשין של שחקני "הבית" ביציע, עם שלושה רגעי גארבץ'-טיים; אחר כך עוד עונה בלאומית בבני יהודה הקפריזיונרית של אלירן עובד משכונת התקווה. ואני בכלל – והוא עושה את זה תוך כדי זרימה ליציע האורחים הפינתי בסמי עופר – עברתי את החינוך הכדורגלני שלי במעלה אדומים, אני תכל'ס מגיע מירושלים רבתי, אני בית"רי. ופה הוא כבר מושך בסמל על החולצה, מחליף נשיקות עם היציע, עולה אליו, מתמסר.
זיו בן שימול חזר הבייתה, ועל הדרך פירק את אחד המוקשים הגדולים בדרך של קבוצה יצרית עם קהל גדול להפוך להיות מועמדת לאליפות. זיו בן שימול כבש אתמול את השער החשוב ביותר שכבשה בית"ר בערך מאז הגול של אישטוון פישונט, באותה חיפה, מול בית שאן. הקבוצה, שרק הכסף הגדול של גאידמק קנה לה שתי אליפויות אחרונות (אפילו דאבל), לפני כמעט 20 שנה, חזרה אתמול למקום שנושלה ממנו בחסות חוסר היכולת שלה להפוך למועדון ענק. כוח יש, כבוד יש, כסף לא היה. לפחות לא כזה שיכול היה לנפח אותה למימדים היסטוריים. הכדורגל פה השתנה. אצטדיונים מייצרים הכנסות, גביעי אירופה מייצרים הכנסות, בעלים עמוקי
כיס מכסים על היעדר ההכנסות. בית"ר לא הייתה שם, עד העונה, עד אתמול. עכשיו טדי מייצר סולד אאוטים שלא היו לו בכל 35 שנות קיומו, כאלה של קירות צהובים-שחורים; משחקים בבית"ר שניים משלושת הכוכבים האחרונים שנשארו בליגה הזו; הקבוצה פירקה את מכבי ת"א עם גדול הפסדיה בבלומפילד וניצחה אתמול בסמי עופר עמוק בזמן פציעות קבוצה שלא הפסידה מאז הוחלף אצלה המאמן.
בית"ר ירושלים ניצחה בחוץ גם את מכבי ת"א וגם את מכבי חיפה. פעם בהצגת כדורגל, פעם במבחן של אופי. כדורגל יש לה, תחת של אלופה יש לה, מה נשאר לה? לקחת אליפות. האם זה בשמיים לקחת אליפות בישראל בעונת 2025/26, כשגם מכבי ת"א וגם מכבי חיפה הפכו לצללים של עצמן? לא. גם באר שבע פגיעה. צריך אמונה וצריך פחות מיקרובים בחדר ההלבשה. אתמול, איבוד הכדור של גוני נאור והעקיצה של בן שימול, היו ההבדל בין תהילת עולם לבין עוד משחק גדול שנזרק לפח, לבין עוד הר שהוליד עכבר. כן, ויש את הפועל ת"א במשחק הבא. בטדי. ואין אצטדיון ביתי של אחת מהגדולות שהוא הכי לא ביתי בארץ. טדי הוא יותר סיר לחץ מאשר מבצר, זה מגובה בסטטיסטיקה. ואין מועדון בארץ שקלקל לבית"ר ירושלים את חוגי הבית כמו הפועל ת"א. אם את המוקש הזה היא תפרק, אפילו היא תתחיל להאמין שזה אפשרי, אפילו ברק יצחקי ידבר על אליפות.
לא היה אתמול כדורגל גדול בסמי עופר, רחוק מזה. היו רגעים מאוד מפוהקים, שהתפזרו עם כניסתו של ירדן שועה למגרש. הוא אמנם היה מפוזר, אבל נוכחותו היא מכרעת ליצירת יותר מצבים, וליצירת בלגן הדדי. זה היה משחק שהוא היה פחות יצירתי ויותר רשלני. מיגל סילבה חטף גול מתחת לבטן, גוני נאור איבד כדור ונקודה. ודווקא משחקים כאלה ניצח פעם ברק בכר וכבר הרבה זמן שקשה לו לנצח. הוא אמנם לא הפסיד עד אתמול במכבי חיפה, מאז הוחזר לתפקיד שהוא שוחה בו, אבל צריך גם לומר בפה מלא: אין לו כלים כדי לנצח משחקים כאלה, אין לו עם מה להתמודד מול הפסדים כאלה.
ברגע המכריע של בן שימול עמדו במרכז ההגנה של ברק בכר ליסב עיסאת (20) וינון פיינגזיכט (18), שלא רק שמעולם לא שיחקו יחד במרכז הגנה, סכום הגילאים שלהם הוא בערך מיגל ויטור אחד. אם עבדולאי סק באליפות אפריקה, ושון גולדברג מפונה לבית חולים, אין למכבי חיפה מרכז הגנה מנוסה ואחראי מספיק, ולזה תוסיפו כל מיני תפירות כמו מיכאל אוחנה שבכר מחייה לו את האין קריירה, גיא מלמד שכבר הגיע במכבי חיפה למעמד של בן שהר, או גוני נאור שבאמת לא ניתן להבין על מה היה הרעש הגדול שהביא לרכישתו מהפועל ירושלים. אפילו קני סייף ואיתן אזולאי הפכו לשחקני הרכב קבועים. זו לא קבוצה לאליפות, לא קבוצה לריצה לאליפות, לא קבוצה שתמנע מקבוצות לקחת אליפות. סתם מכבי חיפה.
התבוסה המפתיעה של הפועל ב"ש מול עירוני טבריה היא דבר שיכול להתרחש בכדורגל הישראלי. מכבי חיפה של אברהם גרנט הובסה ב-2002 בקרית אליעזר 4:0 מול קרית גת, ניצחה אחרי שבוע במשחק העונה, וזכתה באליפות, בעוד שקרית גת ירדה ליגה. באר שבע חזקה – גם בלי קינגס קאנגווה – ועדיין מוליכה את הטבלה, כדי לקחת את האליפות שלא לקחה בעונה שעברה.
מה שכן תפס לי את העין אתמול הייתה ידיעה שפרסם יניב טוכמן בוואלה, לפיה שוקל מיגל ויטור עזיבה מיידית את הפועל ב"ש, ואלמלא המסגרות החינוכיות בהן באים ילדיו, הוא היה ממהר לעזוב לפורטוגל. רגע, רגע, רגע. מיגל ויטור זה לא המתאזרח ששיחק בנבחרת? זה לא גיבור העל שלמרות ברכיים פריקות הצליח במשך עשור להפוך את הגנת הפועל ב"ש לכזו שמדברים עליה? זה לא ההוא שנקשר בעבותות אהבה לבאר שבע וישראל ואשתו כתבה פוסטים בעד ישראל במהלך המלחמה? איך פתאום כל אלה הופכים לדריק שארפ ברגע שהם מגיעים לגיל שבו מאמנים רציניים מציבים אותם אחרונים בהירארכיה ומתפיידים מהארץ?
האמת היא שזה עשה קווץ' בלב. לא כולם הם שורה אובארוב, סרגיי טריטיאק ומוראד מגמדוב שקשרו את גורלם בישראל, כי יש כאלה שלא צריכים לעמוד בתור כדי להשיג דרכון פורטוגלי ולחיות באיחוד האירופי, אבל הייתי בטוח ששחקנים שקשרו את גורלם לארץ לא עושים את זה בגלל כסף או בגלל מעמד מקצועי, או כי אין להם מקום אחר טוב יותר לחיות בו – אלא כי זו באמת מולדתם החדשה. טעיתי.
מה דעתך על הכתבה?