אני לא זוכר אם קודם שמעתי על אבי מלר או קודם עבדתי איתו, אבל אבי מלר היה מונח בברנז'ה שבה גדלנו, זו שישבה בקרנות הרחובות אבן גבירול וקרליבך בתל אביב. אבי מלר היה האנגלופיל, שכל שיחה על כדורגל ברזילאי או איטלקי הייתה מגיעה אצלו איכשהו לשיחה על כדורגל אנגלי. אתה מדבר על מילאן, והוא עונה על נוריץ'. אבל זו הייתה רק אחת מהתכונות החינניות אצל האיש שאהב כדורגל יותר מהכל, ולצד זה אהב כדורגל אנגלי.
לא בטוח שיש מישהו שהנגיש את הכדורגל האנגלי לציבור הישראלי כמו מלר. הידע המטורף שלו היה ברמת עכברי NBA, אבל על קבוצות כמו לוטון טאון, לייטון אוריינט או הדרספילד, ולצד זה באה חדוות השידור שלו, החיוך הנצחי, פניני הלשון שלו שהזכירו קצת את אלה של אסף אשתר ב"קומדי סטור", אבל הפכו לסימן ההיכר שלו, ולצד זה האהבה האדירה למשחק ולשידור.
יש שדרים שניצלו את התהילה שלהם ואת השם שנוצר להם כדי לייצר חוברות, ספרים, לפתוח קורסים לתקשורת ובעיקר לעשות כסף. מלר לא עשה דבר מאין זה, למעט אותם מסעות כריסמס שהוציא מדי שנה לקראת חג המולד לאצטדיוני אנגליה. מלר נהנה ממה שהוא עשה, בדרך כל כך שובת לב, שהוא קיבל, לאחר היוודע מותו – הדי פתאומי, על אף מחלתו – הספדים כואבים כמעט מכולם. במובנים מסוימים – בלי שהתכוון לכך – מלר קיבל תהודה כמוה קיבל לאחר מותו אושיית תרבות ספורט כמודי בר און ז"ל. לא פלא אפוא, שבר און ומלר הלכו יד ביד בערוץ הספורט, דרך שידורי ליגת האלופות והפיליטונים בהם כיכבו מדי שנה, לפני הגמר.
את מלרק'ה – הכינוי שהדביק לו בר און – פגשתי לראשונה במדור הספורט של מעריב, כשהגעתי לשם בסתיו 1990. זוכר בדיוק איפה הוא ישב, עם הגב לארכיון המיתולוגי של צבי בר שירה ז"ל. לעיתים הוא לעס עיפרון, לפעמים את אצבעותיו, בניסיון לחדד כותרת מהדהדת. אנשים שחשבו שהמציאו את הנובו ז'ורנליזם בזו לפעמים לכותרות האלה, המתחכמות לשונית. אני זוכר לפחות כותרת אחת של מלר, לסיקור משחק שבו היה לשוער הפועל ת"א דאז, שולי גילרדי, יום רע בעבודה. מלר נתן את הכותרת "שולי נתן", והעובדה שהיא זכורה כל כך, היתה בגלל שהיא הייתה פשוט מבריקה.
היה למלר את המזל להיתקל בעורכים ציניים שהראו לו את הדרך החוצה ממעריב, בדיוק בימים שבהם מיילן טנזר, שכי פרנץ ואייל אופנהיים הרימו את ערוץ הספורט לגבהים. מה שלא התאים לפרינט, התאים לשידורי הספורט שצמחו כפטריות אחרי הגשם. מלר היה הקול האנגלי בחבורה, ולא היה מאושר ממנו כאשר ווטפורד, הקבוצה אותה אהד, קלטה שני ישראלים – רוני רוזנטל ואלון חזן – שנוסף לכל גם העלו אותה לפרמיירליג.
בשנים האחרונות, לצד המחלה בה נאבק, מלר שידר כמעט כל מה שהציעו לו לשדר, כולל שידורי ליגה לאומית וגביע המדינה. לא תמיד הוא הכיר את השחקנים, לא תמיד הוא זיהה – זה לא היה כר הדשא הרגיל שלו – אבל הייתה שם תמיד אותה תשוקה. הוא לא היסס להופיע עם ז'קט, שורטס וסנדלים לשידור, ותמיד תמיד, הזכיר בחידודי לשונו כי מדובר בכדורגל, גם אם לא מדובר בדרבי בין ניוקאסל לסנדרלנד אלא בדרבי בין אחי נצרת לנוף הגליל. מלר שידר בערוץ הספורט כמעט מההתחלה, והיה לו את הצליל והתוכן שלו.
אבי מלר היה איש שכולם אהבו, לא הייתה סיבה שלא, כי הוא היה אמיתי, לא מצועצע, לא שידר פאסון, ולא התיימר, לכלום. הוא היה אבי מלר, אבי מלך, מלך אנגליה.
יהי זכרו ברוך.
מה דעתך על הכתבה?