15 שנה חלפו מאחד הרגעים היותר עצובים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, עם מותו הטראגי של אבי כהן ז"ל, שחקנה לשעבר של מכבי תל אביב, ליברפול ונבחרת ישראל, שהלך לעולמו בטרם עת בתאונת דרכים. תמיר כהן, בנו של אבי ושחקן העבר של מכבי תל אביב, מכבי חיפה, ובולטון מהפרמיירליג, עלה לדבר בתוכנית הספורט של 103FM בריאיון מרגש על הקושי בהתמודדות עם האובדן, הזיכרונות מאבא וגם סיפר מדוע לקח צעד אחורה מהכדורגל.
"לא מדברים על זה ביום יום, כל אחד חווה את זה באופן אישי בצורה שהוא חווה אותה, כל אחד עם הכאב שלו, עם הזיכרון שלו, עם האופי שלו, וביחד כמשפחה" סיפר תמיר כהן.
על הניתוק שלו מעולם הכדורגל: "בשנים האחרונות התנתקתי, דיברתי לפני כמה שעות בתחנה אחרת ואמרתי שמאוד התחברתי לערן זהבי, שמעתי אותו לפני שבועיים, שהוא אמר שהוא לא חתם כי הוא לא שלם עם עצמו שהוא יכול לתת 100%. ברגע שהבנתי שאני לא יכול לתת את ה-100% האלה, בחרתי להתנתק וללכת לתחום שאני יכול לתת בו את כל כולי. אני ממש רואה בזה ערך מוסף".
על הגעגוע לאביו: "הדמעות יורדות בלי שאני צופה אותן אפילו. החנק בגרון עולה המון. זה בא ברגעים הכי פשוטים, של הלהתקשר ולהגיד מה נשמע, הוא מלווה אותי כמעט בכל מחשבה ביום. הוא היה בעצם הדמות שהייתי מתייעץ איתה על הכל, אני חווה את זה כל הזמן. יש רגעים שזה יותר עמוק ויותר קשה, ויש רגעים שאני בוכה, כי זה המצב, וזה בגדול החיים, ככה אנחנו חיים את זה".
לגדול עם אבא כמו אבי כהן: "אתה גדל לתוך הדבר הזה, מאוד קשה להישאב לכל הדבר הזה ולא להיות חלק מזה. במחלקת הנוער המעמסה הייתה מאוד כבדה, כי תמיד יש ציפייה מסוימת ויש זרקור מעליך, זה ליווה אותי לאורך כל הדרך. לשמחתי הרבה עם הרבה מאוד עבודה קשה והרבה מאוד רצון, עם בן אדם שחווה את הדרך הזאת הרבה לפני, דיוק של המחשבה והבהרות אחרי משחקים, הצלחתי למצב את עצמי כשחקן לגיטימי בליגת העל. ברגע שעשיתי את קפיצת המדרגה במחלקת הנוער, הבנתי שאני יכול להצליח בזכות עצמי בלי להתייחס לכל מה שנאמר לפני".
על הגול מול ארסנל בפרמיירליג: "זה מהשחקנים הראשונים שנכנסתי לסגל באותה שנה. נכנסתי דקה 89, במשחק המרכזי של הפמיירליג, זה היה הרבה יותר משער ניצחון, זו הייתה תחושה שאני לא יודע מה היא. הכל התכנס לרגע אחד, לא ידעתי מה לעשות. רגע מאוד אמוציונלי".
על בן דודו, עומר פרץ, מאמן הפועל פתח תקוה: "אני מאוד גאה בעומר, אני מאושר לראות אותו בדרך הזאת, ואני יודע שהוא עבר את הדרך הזאת מהתחתית של התחתית של המאמנים, העתיד עוד לפניו ואני מאוד מקווה שהוא יצליח. האמת? אני לא מקנא בהם. זה מקצוע מאוד קשה, חוויתי אותו בצורה קצת יותר קשה, כמנהל מקצועי. כמעט גירשו אותי מבלומפילד כשקפצתי במשחק מול הפועל פתח תקוה, משפחה זה לפני הכל".
האם הטרגדיה של מותו של ויקי פרץ ז"ל החזירה אותו אחורה: "אני ועומר אין הגדרה שיכולה להתאים לנו, אנחנו חיים ביחד מגיל 6-8, מעבר לבני דודים אנחנו חברים מאוד טובים. זה חוויות, זה גיל ההתבגרות, אלה דברים שנצרבים כל כך עמוק בזיכרון. זה מאוד עמוק. זה מאוד איכותי, ומאוד מפרגן גם. האם יש סיכוי שאעבוד כעוזר מאמן שלו? אני אגיד לך את האמת, אני לא יודע כמה אני בנוי לעולם הזה שוב, אם עומר יציף את זה אנחנו כמובן נשב ונדבר ונחשוב אם זה נכון עבורי, כי קודם כל אני רוצה בהצלחתו, זה מה שלנגד עיניי. אבל אני לא אומר לעולם לא. אני רואה שהוא יגיע לטופ של הכדורגל הישראלי, אין לי ספק בזה. לא יודע כמה זמן זה ייקח, הדרך שלו היא טובה ובטוחה. אין לי ספק שהוא יגיע לטופ, כי הוא מראה מה יש לו, הוא צובר מידע, הוא מתבגר לתוך זה, הוא משתנה תוך כדי, ויש לו את ארגז הכלים הכי טוב שיש להצליח כמאמן בכדורגל הישראלי".
מה דעתך על הכתבה?