כדורגל מתקדם קדימה, אבל יש מאמנים שמעדיפים לצעוד במקום ולהתפלל שהמציאות תיישר קו איתם. ברק בכר נמצא בדיוק בשלב הזה. לאורך הקריירה שלו, בכר בנה לעצמו מוניטין של אחד המאמנים הטובים, אם לא הכי טוב שהיה בכדורגל הישראלי, בזכות תבנית משחק ברורה: לחץ גבוה ללא פשרות, קצב רצחני, והחזקת כדור שנועדה לחנוק את היריב. הנוסחה הזו הביאה לו אליפויות היסטוריות בהפועל באר שבע ובקדנציה הראשונה במכבי חיפה. אלא שמאז הקצב השתנה, והכדורגל כבר מזמן הפסיק לחכות לאלה שמסרבים להתבונן במראה.
המחלה האופיינית של בכר בשנים האחרונות מתבטאת פחות בהיצמדות לנוקשות של מערך כזה או אחר – שהרי הוא דווקא גמיש מאוד ויודע לשנות מערכים תוך כדי תנועה – ויותר במהות ובחוט המקשר שמרגיש כמו אותה הגברת בשינוי אדרת. הגישה הבסיסית נשארת אותה דרישה מוגזמת ללחץ עצים ולמשחק קדימה, רק בלי השחקנים שיודעים ויכולים לבצע את זה בפועל. מצד אחד, בכר תמיד ימהר קדימה, ירצה לתקוף ויעלה למגרש במטרה לנצח; מצד שני, כשאין לו את הכלים האיכותיים והפיזיים לבצע את זה, כל מה שנשאר לו הוא ניסיון לחקות את מה שעבד לו פעם במסגרת אותה תפיסת עולם. מי שזוכר את משחקי הסיום שלו בכרמל, ראה בדיוק את אותה רשלנות מחזורית: קבוצה ששולטת בכדור, לוחצת גבוה בצורה לא מתואמת, וברגע שהיריבה עוברת את הקו הראשון, השחקנים נותרים חשופים למרחבים עצומים. ההגנה נפרצת פעם אחר פעם בשערים קלים, בדיוק כמו אתמול בבלומפילד.
כדי להבין את ההבדל בין מאמן ששורד בכל מצב לבין כזה שמאבד אחיזה, צריך להסתכל על ז'וזה מוריניו. במפגשים של בנפיקה מול ריאל מדריד, מוריניו הראה שינוי אמיתי בצורת המשחק על הדשא – מה שזיכה אותו בסופו של דבר בחזרה לתפקיד הנחשק בברנבאו – אבל מעבר לזה, הוא הוכיח שגם כשהוא עבר באיטליה, בטורקיה או בפורטוגל, הוא תמיד נשאר אותה אישיות דומיננטית מחוץ למגרש. כזה שמכיר כל חור או בור בריאל, יודע איפה לא ליפול, ושולט ללא רבב בנרטיב סביב הקבוצה שלו. אצל בכר, לעומת זאת, התמונה הזו נסדקה לחלוטין. נכון שבתקופתו בסרביה הוא ידע לשנות את המערך לשלושה בלמים משום שלא עמד לרשותו שחקן כנף ברמה גבוהה, אבל הוא חזר מהחוויה הזאת מאמן שונה, כזה שהמומנטום בקריירה שלו הפך לפתע לשלילי. בכר של פעם היה האיש שיודע לצלוח משברים וידע לנצח גם כשהקבוצה שלו הייתה בירידה מקצועית; אולם כיום, נראה שכל פעם שנוצר לחץ הוא לא רק שלא יודע לצאת ממנו, אלא שהוא מכניס את עצמו לבורות עמוקים יותר מכיוון שהוא מנסה לפתור את המצב אך ורק בעזרת מה שעבד לו פעם.
"אני מסכים שמשהו לא טוב קורה סביב ברק בכר בשנים האחרונות" מנתח פרשן ספורט1, אורי אוזן. "משהו לא עובד כמו פעם ותמיד שלא הולך לך אתה חוזר אחורה לדברים שעבדו לך פעם, אבל לבוא ולהאשים אותו במה שקורה במכבי חיפה זה לא להסתכל למציאות בעיניים. לא משנה מה בכר יעשה – והוא עשה אין-ספור שינויים מבחינת המערך – הסגל שנבנה לו הוא מקסימום מקומות ארבע-חמש וגם זו הצלחה. אני לא זוכר חוליה קדמית כזו חלשה במכבי חיפה, ובכלל, בשנים האחרונות המועדון לא מצליח להביא שחקנים איכותיים במקומות הנכונים, ולראייה – אין שחקן ישראלי בכיר בסגל שלהם. ברק נמצא במצב שמצד אחד הוא במכבי חיפה והוא חייב לשאוף גבוה ולשחק התקפי, ומצד שני אין לו את הכלים כי מה שנבנה שם פשוט לא מספיק טוב. אם לא יגיעו שחקנים משמעותיים עד סיום חלון העברות, הפרידה בין הצדדים היא בלתי נמנעת. קשה לי להגיד מרחוק מה הוא צריך לשנות, אבל בעיניי הבעיה היא לא הוא, אלא כל התנהלות של מכבי חיפה שמזכירה כרגע את העשור ללא אליפויות עד שהגיע בכר ושינה את זה".
המציאות הזו בולטת במיוחד כשמשווים בין החומר שעמד לרשותו לבין מה שנשאר שם אחר כך. בימי השיא והאליפויות, הסגלים כללו עוגנים כמו ג'ון אוגו, מיגל ויטור וטוני וואקמה בבאר שבע, או צ'ירון שרי, עומר אצילי, נטע לביא, עבדוליי סק, בוגדן פלאניץ' במכבי חיפה. מדובר בשחקנים בעלי פיזיות אדירה, יכולת כיסוי שטחים פנומנלית, וגלישה טבעית לעבודה הגנתית לצד מספרים מוכחים בחלק הקדמי. לעומת זאת, בעונות האחרונות, מרכז המגרש איבד את הדומיננטיות והגרזנים שיודעים לסגור את המרחב, וחוליית ההגנה נותרה חשופה לשחיקה פיזית. השחקנים הצעירים או המחליפים שמגיעים כיום אינם מספקים את אותה עצימות נדרשת לאורך 90 דקות.
הבעיה של בכר אינה רק תוצאתית, היא תפיסתית מיסודה. אי אפשר לשחק כדורגל מודרני של קו הגנה גבוה ולחץ משולב בלי הכלים האנושיים שדורשים תפקידים כאלה. כאשר הסגל משתנה והמשאבים מתקצרים, המאמן חייב לדעת להתאים את עצמו לחומר הקיים במקום לכפות עליו מציאות שלא קיימת. כל עוד בכר ימשיך להתעקש על שיטה שמתאימה לסגלים של פעם בזמן שהמגרש מספר סיפור אחר לגמרי, הקבוצות שלו ימשיכו לשלם את המחיר בטעויות ילדותיות ובהתפרקות הגנתית מביכה.
מה דעתך על הכתבה?