היה זה ערב חם של יולי 2025, כשהוועדה המקצועית של מנהלת הליגות לכדורגל התכנסה ליד שולחן עגול בבורסה. על הפרק: הצעה שנראתה מהפכנית, כמעט חסרת תקדים בכדורגל הישראלי. הגדלת מכסת הזרים מ-6 ל-8 שחקנים לכל קבוצה. ארז כלפון, יו"ר המנהלת, דיבר על חזון. על כך שליגת העל חייבת להתקרב לרמות האירופיות, על כך שקבוצות ישראליות צריכות להתחרות בזירה הבינלאומית, ועל כך שהקהל הישראלי ראוי לראות כדורגל טוב יותר.
שנה אחרי, כשעונת 2025/26 הסתיימה לה וחלון ההעברות הבא מתרחב ומתקרב לרגעי הסיום הלחוצים שלו, עם דופק שעולה בחדרי ההנהלה, מאמנים שרצים לסגור את הפאזל, והימורי דקה תשעים שזכורים היטב מהעבר, הגיע הזמן לשאול את השאלה האמיתית שאיש לא רצה לשאול בוועדות המכובדות: האם זה באמת עבד, או שסתם יצרנו עוד עשרות זרים שתופסים מקום של ישראלים בסגלים, בלי להשפיע באמת על הכדורגל עצמו?
המספרים שמאחורי הכותרות: 6 מול 8 זרים
בואו נתחיל מהיסודות. עונת 2024/25 התנהלה תחת תקרת 6 הזרים המסורתית. באותה עונה פעלו בליגה כולה 60 עד 65 זרים רשומים, ואחוז הזרים הכולל מכלל שחקני הסגלים עמד על כ-28.2 אחוז בלבד, על פי נתוני מחקר של CIES. הם החזיקו בכ-35 עד 40 אחוז מדקות המשחק, הבקיעו כ-35 עד 40 אחוז מהשערים, ומסרו כ-25 עד 30 אחוז מהבישולים. שווי השוק המצרפי של סגל זרים בקבוצת צמרת נע אז סביב 10 עד 18 מיליון אירו.
עונת 2025/26 הביאה איתה את משטר 8 הזרים המורחב. מספר הזרים הרשומים זינק ב-54 אחוזים לכדי 95 עד 100 שחקנים. דקות המשחק שלהם עלו ל-40 עד 45 אחוז, חלקם בשערים זינק ל-45 עד 50 אחוזים, והבישולים נעו בין 35 ל-40 אחוזים. מתווה המנהלת חייב תשלום שכר מינימום קשיח של 200 אלף אירו ברוטו לזר השביעי ועלות כוללת של לפחות 500 אלף אירו לזר השמיני, בתוספת קנסות מנהלת ענק של 200 אלף שקל ומיליון שקל בהתאמה לקבוצות שבחרו לנצל את המכסה המלאה. כתוצאה מכך, המועדונים הגדולים בלעו את העלויות והקפיצו את תקציבי סגלי הזרים שלהם ל-15 עד 22 מיליון אירו, בזמן שקבוצות המרכז והתחתית נבלמו תקציבית ועצרו ב-5 או 6 זרים בלבד.
התמונה הקבוצתית: מי מנצלת ומי נשארת מאחור?
מכבי חיפה לא עושה חצי עבודה: מ-6 זרים ב-24/25 היא קפצה ל-8 זרים ב-25/26, בתוספת שחקני רשות בעלי דרכון זר שלא נחשבים במכסה, סך הכל 14 שחקנים זרים בסגל, הכי הרבה בליגה. בצד השני, הפועל ירושלים שמרה על עקביות עם 5 זרים בשתי העונות ובחרה בדרך של פחות זרים ויותר ישראלים.
הזינוק הדרמטי ביותר שייך למכבי נתניה, שמשלושה זרים בלבד החתימה 8 מלאים מתוך הבנה שאי אפשר להתחרות בצמרת אחרת. בני סכנין, מ.ס. אשדוד ועירוני קריית שמונה קפצו כולן מ-2-4 זרים ל-6-8 זרים, כשהן מבינות שהמכסה החדשה היא תנאי הישרדות. במקביל, הפועל באר שבע שמרה על עלייה מתונה בלבד, מ-5 ל-6 זרים, ובית"ר ירושלים עברה מ-6 ל-8. הפועל תל אביב, שחזרה לליגת העל, מימשה ישר את מלוא המכסה עם 8 זרים. למרות זאת, עונת 24/25 הוכיחה ש-8 זרים אינם ערובה לאליפות: הפועל באר שבע ובית"ר ירושלים התמודדו על התואר עד הסוף והאדומים מהדרום חגגו עם הצלחת עם שישה זרים (ומיגל ויטור המתאזרח), בעוד מכבי חיפה ומכבי תל אביב קרטעו למרות סגלים מנפוחים. האיכות, כך מתברר, מנצחת את הכמות.
קינגס קאנגווה והכוכבים החדשים
האיכות הזו באה לידי ביטוי במגרש דרך מנועים מרכזיים. דוגמה בולטת היא קינגס קאנגווה מהפועל באר שבע, שסיפק בעונת 24/25 תפוקה אדירה של 14 שערים ו-8 בישולים בדרך לתואר זר העונה, והמשיך בעונת 25/26 עם 12 שערים ו-9 בישולים כשהוא זוכה בתואר השחקן המצטיין של הליגה כולה עם עקביות מרשימה.
סביבו, הליגה חוותה מהומה סטטיסטית אמיתית. נתונים רשמיים ממסגרות הליגה מוכיחים שונות עצומה: בעוד שבקבוצות כמו מ.ס. אשדוד 63 אחוזים מהשערים הובקעו על ידי זרים ובהפועל פתח תקווה הנתון עמד על 62 אחוזים, בצמרת הטבלה התמונה הייתה הפוכה לחלוטין – מכבי תל אביב הסתמכה על 14 אחוזים בלבד של שערים מזרים ובית"ר ירושלים על 18 אחוזים בלבד, כשהן נשענות על ייצור מקומי.
בטבלת הכובשים בלטו שמות כמו אדריאן אוגריסה מעירוני קרית שמונה שהגיע וכיכב עם 18 שערים כמלך השערים הזרים, איגור זלטנוביץ' שעבר להפועל באר שבע עם 14 שערים, ג'בון איסט עם 13, וטריבנטה סטיוארט עם 9. חמישה זרים הופיעו בטופ 10 הכובשים לעומת שלושה בלבד בעונה הקודמת. בבישולים הובילו הרי טבארש ממכבי נתניה עם 10, קאנגווה עם 9, מתאוס דאבו עם 8, יוג'ין אנסה עם 7, וקנג'י חורה עם 6.
כאן בדיוק טמון המפתח: יש מגמת שיפור ברורה, אך היא נובעת מכך שיש באופן כללי יותר זרים. אם פעם קבוצה הביאה ארבעה זרים ונפלה עם שניים מהם, הפגיעה הורגשה אנושות. היום, מתוך שמונה שחקנים, מספיק שארבעה יהיו פגיעים ושחצי מהם יחממו את הספסל, בעוד ארבעה אחרים פוגעים בול ומייצרים תרומה אדירה. הזרים תורמים יותר מפרופורציונלית לנוכחות שלהם, ויחס התרומה עלה מ-1.0-1.1 ל-1.1-1.25, מה שמעיד על עלייה באיכות הזרים המובילים, גם אם לצדם יושבים יותר שחקנים שתופסים מקומות של ישראלים.
והקהל? הוא מגיע
המספרים האלו מתורגמים ישירות לדשא ולציעים. ממוצע השערים למשחק עלה מ-2.78, שהם 668 שערים ב-2024/25, ל-2.95, שהם 709 שערים ב-2025/26, גידול של 6.1 אחוז שמעיד על ליגה התקפית ופורייה יותר. במקביל, ממוצע הצופים זינק מ-6,674 ל-9,676 למשחק, קפיצה אדירה של 45 אחוז שמוכיחה שהקהל הגיע בהמוניו ליהנות מכדורגל תוסס, אטרקטיבי ועתיר שערים.
אבל לא הכל ורוד
למרות הנתונים המרשימים בהתקפה, צריך להסתכל על התמונה המלאה. אחוז דקות המשחק של הזרים עלה ב-5 אחוז בלבד, מ-35-40 אחוז ל-40-45 אחוז, נתון שמדגיש כי חלק ניכר מהזרים הנוספים שהגיעו פשוט מאיישים את הספסל או את היציע מבלי להשפיע.
בנוסף, הדומיננטיות המקומית לא נעלמה בכל החזיתות. בעוד שבהגנה ראינו זרים בולטים כמו סקו בנגורה שרשם 90 תיקולים, ותימוטי אוואני בטופ החוטפים, בגזרת הקישור ומסירות המפתח השחקנים הישראליים נותרו שליטים מוחלטים. בטופ 2024/25 הובילו ירדן שועה עם 103 מסירות מפתח, דן ביטון עם 81 וגבי קניקובסקי עם 78. והמגמה נשארה עם שועה שהוביל את הטבלה גם בעונה שעברה עם 1.47 מסירות מפתח ממוצע למשחק. הזרים אולי כובשים ומבשלים יותר, אך ניהול המשחק והטקטיקה בשטח עדיין שייכים ברובם לישראלים.
המחיר של מהפכה זו התברר ככואב עבור השחקן המקומי: הזרים הנוספים דחקו את שחקני השרשרת הצעירים אל מחוץ לטופס המשחק או לליגה הלאומית, מבלי לספק קפיצת מדרגה אמיתית בחלקו התחתון של השוק. יתרה מכך, קיימת תחלופה טבעית ערה, שכן חלק מהזרים המצטיינים של עונה אחת כמו ווסלי פטאצ'י או פרדי ורגאס פינו את מקומם לאחרים, מה שמעיד על תחלופה מחזורית ולא על הצטברות איכות קבועה.
המראה האירופית
על פי דוחות CIES, הזרים מהווים כ-24.3 אחוזים מחברי הסגלים בליגות הנחקרות בעולם, ובליגות האירופיות כ-29.3 אחוזים. ישראל זינקה מעונת 2024/25, שבה הייתה מתחת לממוצע עם 25 עד 30 אחוז, אל עונת 2025/26 שבה היא עומדת על 30 עד 35 אחוזים, ובכך עברה את הממוצע האירופי והתקרבה לליגות המובילות.
השורה התחתונה
מהפכת 8 הזרים הצליחה, אך היא מלווה בהסתייגויות עמוקות. מצד אחד, ראינו עלייה דרמטית בתרומה ההתקפית, קפיצה של 6.1 אחוז בממוצע השערים, זינוק של 45 אחוז בכמות הצופים, ונוכחות מרשימה של זרים איכותיים בצמרת הסטטיסטיקות הודות למודל שמאפשר לפגוע בבולטים גם כשיש נפילות בשוליים. מצד שני, הזינוק החד במספר הרשומים לא תורגם לדקות משחק פרופורציונליות, השחקן הישראלי נפגע בדקות הספסל, ותחומי הקישור נותרו מקומיים. המסקנה ברורה: העתיד אינו טמון בהרפתקאות מספריות נוספות, אלא בבקרת איכות קפדנית, בשמירה על מגבלות שכר חכמות, ובאיזון עדין שיבטיח שהכדורגל הישראלי ימשיך לצמוח בלי לאבד את הזהות המקומית שלו.
מה דעתך על הכתבה?