הדרבי היקר בהיסטוריה? הסכומים מאחורי מכבי והפועל תל אביב נחשפים

עונה שעברה, לקראת הדרבי, אנדריאן קרייב חזר ארצה אחרי הלחימה מול איראן. ההיגיון הבריא אמר שהוא חייב לפתוח: שחקן נבחרת, ותיק, בדיוק האיש שקבוצה צריכה בערב כזה מטלטל. אלא שקרייב לא חזר בכושר מלא, או שלדעת אליניב ברדה, פשוט לא צבר מספיק אימונים ברגליים. וברדה עשה מה שלא כל מאמן בליגת העל היה מעז לעשות. הוא ידע כמה הוא צריך את קרייב על הדשא, ובכל זאת הושיב אותו בספסל. התנהלות כזו של ברדה אינה רק החלטה נקודתית; היא יציקה בצלמו ובדמותו של המועדון כולו העונה: היררכיה שלא נקנית בכסף ולא נשמרת מכוח הוותק, אלא נמדדת מחדש מדי שבוע.

מהצד השני של העיר. מכבי תל אביב הודחה מאירופה, וההדחה עשתה בדיוק את מה שאף גורם במועדון לא הצליח לעשות לאורך כל חלון ההעברות: היא לחצה על כפתור החירום. תחת מיטש גולדהאר, מכבי בנויה כמפעל מתקתק: סגל רחב שבו שחקנים מתחרים על כל משבצת, מערכת שמכניסה סכומי עתק מהתארים ומהזירה האירופית, מוכרת שחקנים ברווחים אדירים, ויחד עם ההשקעה הקבועה של הבעלים מעמידה תקציב ענק. רק שהקיץ הזה המפעל נרדם בשמירה. עד לאחר מכירתו של רוי רביבו, מכבי כמעט ולא רכשה שחקנים משמעותיים, ובטח לא כאלה שישנו את פני הקבוצה מהעונה שעברה. ההדחה הייתה הסטירה שהעירה אותה: ג'יימס טברנייר וגבי קניקובסקי נחתו, והחלונות נפתחו לרווחה.

שני הסיפורים האלה, שנראים במבט ראשון כמו אנקדוטות חדר ההלבשה, הם בעצם הצהרת הכוונות והאמונה של שני המועדונים שייפגשו הערב בדרבי הראשון של העונה (20:30, בלומפילד). למכבי יש שאלה מרכזית אחת להתמודד איתה: איך שומרים על המעמד בפסגה. להפועל יש שאלה אחרת לגמרי: איך מקצרים דרך של עשור שלם בתוך חודשים ספורים. הכסף של שניהם מדבר בקול רם, אבל הוא מספר שני סיפורים שונים בתכלית.

חברת הביטוח: איך מכבי קונה את המעמד שלה

מועדון כמו מכבי תל אביב מתנהל וחושב כמו חברת ביטוח מתוחכמת. הוא לא זורק כסף על שחקנים כדי להתהדר בכותרות, אלא רוכש אותם כדי להפחית סיכונים. תקציב של 120 מיליון שקל, הגבוה בליגה בפעם השלישית ברציפות, מתפרש על פני 30 שחקנים, בהם עשרה כדורגלני נבחרת ושחקנים איכותיים בכמעט כל עמדה על המגרש. כששחקן מפתח כמו רביבו עוזב לחו"ל, המערכת לא קורסת לרגע, אלא רוכשת ניסיון מוכן ומוכח בדמותו של שחקן כמו טברנייר. הוא אינו תאומו של רביבו מבחינת סגנון או גיל, אלא קנייה של שקט נפשי ואיכות מוכחת.

הדרך הפשוטה להבין את המודל הזה היא פשוטה: מכבי משלמת מדי שנה כדי שכל תרחיש ספורטיבי יהיה מכוסה מראש. ליגה, גביע, שלבי בתים באירופה – תמיד יש מי שיעלה לדשא, ותמיד יש מי שיחליף אותו בלי נפילת מתח. המכירות הגדולות הן מעולם לא עמוד התמיכה של התקציב השוטף, אלא פירות לוואי של מפעל מקצועני שמפתח ומקדם שחקנים. המאזן הנוכחי בטרנספרמרקט ממחיש זאת היטב: 8.15 מיליון יורו שהתקבלו ממכירות שחקנים העונה לעומת 3.75 מיליון יורו בלבד שהושקעו ברכישות.

ומאיפה מגיע כל ההון שמממן את המערכת הזאת? לא רק ממכירות. הכנסות אדירות מאופ"א מהמפעלים האירופיים, מנויים שנחטפים, מכירות כרטיסים, חסויות וערך מותג מפותח. מכבי מתנהלת כמו גוף שממקסם הכנסות מתחרות, בניגוד לחנות קטנה שחייבת לקנות בזול ולמכור ביוקר. הסיכון המרכזי במודל הזה? שהוצאה עצומה כזאת מחייבת תוצאות בשטח, ותקציב כזה לא יודע לסלוח על עונה בלי תואר אליפות.

חברת ההזנק: איך הפועל קונה זמן

מנגד, הפועל תל אביב פועלת וחושבת כמו חברת הזנק (סטארט-אפ) רעבתנית. אחרי שנים של טלטלות, הירידה לליגה הלאומית והחזרה המהירה לליגת העל, אדמונד ספרא – שהזרים לתוך המערכת כ-100 מיליון שקל בשנתיים האחרונות לטענת גורמים במועדון – החליט שהוא לא מוכן ללכת בקצב האיטי של שאר הליגה, אלא רוצה לדלג על השלבים בדרך לפסגה. ההוכחה הברורה ביותר לכך מופיעה בשורת תקציב השכר: 34 מיליון שקל לעונה אחת בלבד, שיא מועדון היסטורי, המהווה כ-15 אחוזים מעל ה-29 מיליון של העונה שעברה וכמחצית מתקציב המועדון כולו.

הכסף הגדול הזה אינו מרוכז בכוכב יחיד שנושא לבד את כל המועדון. חמשת המשתכרים הבכירים בסגל מספרים את הסיפור: דגלאס אווסו מרוויח כ-350 אלף יורו לעונה, צ'יקו כ-325 אלף, אנדריאן קרייב ועמנואל בואטנג סביב 300 אלף כל אחד, וסתיו טוריאל יחד עם פרנאן מאיימבו מרוויחים כ-270 אלף יורו. זוהי שכבת שכר רחבה המרוכזת סביב תקרה גבוהה במיוחד, אותה ייבאו בהפועל משיטת העבודה שהוכיחה את עצמה בעבר בהפועל באר שבע.

והראיה שהמודל האגרסיבי הזה מתחיל לתת תפוקה ניכרת? עסקאות היציאה החוצה. שחקנים כמו לויזוס לויזו, שנרכש בכ-1.2 מיליון יורו ונמכר לכוכב האדום בלגרד בסכום גבוה פי שלושה, או רן בנימין שנמכר לדאלאס תמורת 1.7 מיליון דולר. הפועל קונה כישרונות צעירים שאפשר להשביח, משלמת להם שכר שמשכנע אותם להגיע לפרויקט, ומקווה שההשקעה תתרגם את עצמה להצלחה על הדשא ולרווחים עצומים בשוק ההעברות. הסיכון הברור? ששכר גבוה קונה אמנם איכות מיידית, אבל לא בהכרח נכס ששומר על ערכו; חוזה כבד שלא מייצר השבחה מקצועית הוא התחייבות פיננסית כבדה שנותרת בספרי החשבונות גם הרבה אחרי שהשחקן כבר עזב.

בסופו של דבר, מכבי משלמת כדי ששום דבר מהותי לא יזוז ממקומו, בעוד הפועל משלמת כדי שהכול ישתנה סביבה ובקצב מהיר.

הכסף על הדשא: לאן הולך כל שקל

ואיך כל המהלכים האלה מתורגמים למציאות על כר הדשא? המספרים עצמים חושפים מי שווה מה, מי מרוויח אצל מי, ואיך נבנו הסגלים לקראת ההתמודדות הערב.

שווי הסגל של מכבי עומד על כ-31.3 מיליון יורו, גבוה בכ-57 אחוזים מזה של הפועל שעומד על כ-20 מיליון יורו. אבל הנתון הקריטי באמת טמון בעומק האנושי: למכבי יש לא פחות מ-13 שחקנים ששווי השוק שלהם מוערך במיליון יורו ומעלה, לעומת שישה בלבד אצל האדומים. זו בדיוק הסיבה שבגללה קשה כל כך להשבית את מכבי לאורך עונה: השווי אצל הצהובים מפוזר באופן מאוזן על פני כל המערכים, עם קרוב ל-12 מיליון יורו בקישור ומעל עשרה מיליון בחלק ההתקפי. אצל הפועל, לעומת זאת, כמחצית משווי הסגל כולו מרוכז אך ורק בחלק ההתקפי. והשחקן היקר ביותר על הדשא בדרבי כולו מגיע דווקא מהצד האדום: דגלאס אווסו ששוויו מוערך ב-4.5 מיליון יורו, יותר מכל שחקן בודד בסגל של מכבי, שם השיא שייך להליו וארלה עם 3.4 מיליון יורו.

רשימת המשתכרים הבכירים בהפועל ממחישה מדיניות שונה לחלוטין: חמישה מתוך ששת המשתכרים המובילים במועדון הם שחקנים זרים, ורק סתיו טוריאל הישראלי משתלב בצמרת הזו. המגמה הזו באה לידי ביטוי גם בשווי השוק, כאשר הזרים מהווים 31 אחוזים מסגל הפועל אבל אחראים לכ-60 אחוזים מהשווי הכללי שלו. במכבי התמונה הפוכה לחלוטין: הזרים תופסים 27 אחוזים בלבד מהסגל וכ-44 אחוזים מהשווי, כיוון שהליבה הישראלית הכוללת את דור פרץ, גבי קניקובסקי, עידו שחר, אושר דוידה ונועם בן הרוש נושאת את עיקר המשקל הכלכלי והמקצועי. הכסף הגדול של ספרא בהפועל קונה בעיקר כישרון מיובא מחו"ל, בעוד הכסף של מכבי מושקע עמוק בשלד ישראלי מוכח ויציב.

גם פילוסופיית הרכש מספרת סיפור הפוך. מכבי מעדיפה לרכוש שחקנים בוגרים לעכשיו: ג'יימס טברנייר בן ה-34, מוחמד עלי קמארה בן ה-29 ואסטר סוקלר בן ה-27 הם שחקנים שמביאים תוצאות מיידיות בדמי העברה נוחים יחסית. את הרווחים העצומים שלה היא עושה על שחקנים שצמחו בבית, דוגמת רוי רביבו וסייד אבו פרחי שנמכרו ברווחים חסרי תקדים. הפועל פועלת בשיטה ההפוכה: היא רושמת רכש של כישרונות צעירים ומועמדים להשבחה מחו"ל בדמי העברה מלאים כמו אווסו ודניאל דאפה שרכשה מהפועל ירושלים, ומשלימה סביבם שחקנים ותיקים בשכר גבוה. במקביל, האדומים הכפילו את תקציב מחלקת הנוער שלהם ל-14 מיליון שקל כדי לייצר בעתיד מנוע מכירות מקומי משל עצמם, בדומה לאימפריה שבנה גולדהאר במכבי לאורך השנים.

 

מכבי קונה ודאות, הפועל קונה זמן

בסופו של דבר, ההבדל העצום בין שני המועדונים אינו מתבטא רק בגודל הצ'ק שנרשם בפנקסים, אלא במה שהם קונים בעזרתו. מכבי תל אביב שומרת באדיקות על ודאות, עומק והמשכיות כדי ששום משבר בצמרת לא ישנה את דרכה, בעוד הפועל תל אביב קונה זמן ומנסה לדלג על שלבים דרך הזרמת הון אגרסיבית שתשנה את מאזן הכוחות בין רגע. הערב בבלומפילד נגלה בדיוק איזו משוואה כלכלית תדע להביא את עצמה לידי ביטוי על הדשא: העומק והניסיון המוכח של הצהובים מול הרעב וההשקעה חסרת הפשרות של האדומים.