כשמדרגים את הכדורגלנים הישראלים הגדולים בכל הזמנים, אלי אוחנה תמיד יהיה בחלק הגבוה ביותר של הרשימה. אגדת בית"ר ירושלים ומלך השערים של המועדון בכל הזמנים ראה הכל מהכל בכדורגל, כולל זכייה היסטורית בפרס "בראבו" כשחקן הצעיר המצטיין של השנה ב-1988, ואף זכה בגביע המחזיקות עם מכלן וארבע אליפויות עם בית"ר ירושלים.
מי שזכה לאמן את אוחנה היה ניסים בכר, המאמן האגדי של מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים. בריאיון מרתק לפודקאסט "מחצית בשכונה" של רון עמיקם בספורט1, בכר, שזכה עם בית"ר בגביע המדינה ועם מכבי תל אביב באליפות, סיפר על תחילת דרכה של אחת הקבוצות היותר מרגשות שהיו בכדורגל הישראלי, וכיצד "פספס" את אלי אוחנה. צפו והאזינו לריאיון עם ניסים בכר:
תחילה סיפר בכר על ההחלטה לעזוב את מכבי תל אביב ולפרוש בגיל 29 בלבד: "לא ויתרתי על כספים, אני רואה את הילדים החדשים שעולים לבוגרים, אני אומר לעצמי 'מה אני אתחיל להילחם איתם על המקום?', עברתי קורס מאמנים, אמרתי נלך לאמן. אמרתי למכבי ת"א תודה רבה, עד היום לא אמרו לי בבקשה, והלכתי למכבי הרצליה. עשיתי שנתיים טובות מאוד, אהבתי את הקבוצה הזאת מאוד. אחרי שנתיים עברתי להפועל רמת גן שהייתה נחשבת לאימפריה בליגה השנייה. אחרי שנתיים שם, באה ההצעה של בית"ר ירושלים".
בכר המשיך וסיפר על הדרך הלא שגרתית בה הגיע לבית"ר: "פורטל היה המאמן, אברם לוי בא לתל אביב, ישבנו, דיברנו, אמר לי 'אתה יודע מה? אני הולך להציע אותך ללייזי ריבלין' (היו"ר דאז). באתי, חתמנו הסכם, הם היו מקום עשירי. בסוף העונה הם ירדו ליגה. העונה הראשונה הזאת ב-1976 זה ספר בשבילי. אם היית אומר לי אחרי זה לפרוש מכדורגל, הייתי פורש. לייזי קורא לי, אומר לי, 'ניסים ירדנו ליגה, אתה צריך את כל המבוגרים האלה? אכפת לך לעבוד עם הצעירים?', אמרתי לו 'תשחרר אותם'. היינו בכפר המכביה במודיעין, אומרים לנו שנשארנו בליגה. הקפיאו את היורדות. דני נוימן ואורי מלמיליאן היו בני 18, הם רק התגייסו. לא ראיתי אותם אפילו".
"היה משחק אימון מול מכבי ת"א בכפר המכביה, עליתי לטריבונה לראות איך הקבוצה נראית, ואני רואה הצגה. 0:3 ב-20 דקות ועם כדורגל שאני אוהב. הייתה לי בפנים הרגשה שיש לי משהו טוב ביד. חזרנו למלון, הודיעו לנו שאנחנו נשארים בליגה, 18 קבוצות במקום 16, ויש לי ארבעה משחקי רדיוס. בינתיים, ימק"א הוציאו אותנו מהמגרש, אתם לא יכולים להתאמן כל השבוע, רק בחמישי ובשבת כשיש משחק. אף אחד לא רצה להיות יו"ר, הלכתי יחד אברם לירושלים לבחור יו"ר לקבוצה. אחרון היה אחד קוראים לו אילן רומן. היה לו מועדון לילה. שואל מי אנחנו, אין לו מושג. 'שלחו אותנו מבית"ר, רוצים שתהיה יו"ר'. אברם אומר לו 'שום דבר, רק תחתום על הצ'קים'. אין לי איפה להתאמן, אני מתאמן בגן סאקר או בבית ספר שיש בו מגרש כדורסל, עד שמצאנו מקום להתרחץ ברחוב ניסים בכר. אמרתי 'אם אלוהים הביא אותי לפה, זה סימן טוב'".
לאחר מכן, בכר סיפר כיצד הבחין לראשונה בילד הפלא העונה לשם אלי אוחנה: "בכל יום חמישי היינו באים לימק"א לאימון, 2500 איש באימון. משחק נגד הנוער. אני רואה ילד עומד בצד שמאל, ועושה מחכם צחוק. לילד הזה קוראים אלי אוחנה. אני אומר לאברם, 'מה זה הילד הזה? אני רוצה אותו'. ואז הוא אמר לי 'ניסים אי אפשר, הייתי בהתאחדות, אפשר רק מגיל 16 והוא בן 15'. השנה הזאת, זה מה שנקרא 'חדר הלבשה'. בגלל שלא היו לנו את התנאים, ביקשתי מההנהלה ללכת לבית מלון בכל יום חמישי, נהיינו קבוצה. אין לנו בית. אנחנו משחקים בחדרה, בלי קהל. מגרש על הפנים, מנצחים 0:1, ועוד משחק ועוד משחק, וממשחק למשחק משחקים יותר טוב. הקהל התחיל להשתגע, לא היה מקום בימק"א, כולם השתגעו מהקבוצה הזאת. זו הייתה שנה של הצגה אחת גדולה שאי אפשר להסביר אותה. הייתי יושב בצד, ימק"א מלא בוץ, הם היו משחקים כאילו אנחנו בבלומפילד או בטדי.
מה דעתך על הכתבה?