ישראל ניצחה אותה שוב ושוב. אז איך אוסטריה השאירה אותנו הרחק מאחור?

לקראת עוד מפגש מולם, אנדי הרצוג נזכר השבוע באחד הרגעים הגדולים בקריירה שלו, ולא, זה לא קרה במדים האוסטריים. "זה זיכרון נהדר", אמר בראיון על ה־2:4 של ישראל מול אוסטריה בסמי עופר. עבור שחקן עבר עם 103 הופעות במדי נבחרת המולדת שלו, שיא הקריירה הפך לניצחון על הבית בזמן שהוא עומד על הקווים שלנו. באותו ערב ב־2019, הרצוג היה היחיד באצטדיון שידע בדיוק מה עובר באותו רגע על חדר ההלבשה האוסטרי.

הקטע המדהים הוא שהרצוג מלווה את הסיפור הזה כחוט שני לאורך כל הדרך. אם בוחנים את היחסים בין שתי הנבחרות דרך שלושה צמתים מרכזיים שנחרטו בתודעה, ה־0:5 המוחץ ברמת גן ב־1999 שבו ישראל פירקה את האוסטרים, ה־1:1 ב־2001 שבו הרצוג עצמו הדהים עם בעיטה חופשית ותפוזים על הראש, והניצחון שלו עצמו כמאמן ישראל בחיפה ב־2019, מקבלים את המראה המדויקת של שתי נבחרות שהביטו באותה בושה ובחרו בדרכים הפוכות לחלוטין.

כלומר, אם מציירים את שתי הנבחרות על גרף אחד מאז 1992, שם הכל החל בווינה, יוצא איקס מושלם. משם שתי הנבחרות נסעו לכיוונים מנוגדים. שלושת המשחקים האלה לאורך העשורים, שבהם הרצוג עצמו עמד בכל פעם בצד אחר או בתפקיד אחר, אינם רק תוצאות ארעיות, אלא ההקבלה המדויקת למה שקרה בפועל: אוסטריה הפכה לסמן המרכזי של מי שיודעת לעשות תהליכים נכונים ולעלות לטורנירים, בעוד ישראל נותרה נאמנה לתרבות של מי שיודעת להתעלות בערבים ענקיים אבל לא לבנות כלום מעבר לכך. כך בדיוק מנצחים בקרב ומפסידים במלחמה.

הדור שהדליק מדינה

ב־1999 ישראל התאהבה בנבחרת שלה. 6 ביוני, רמת גן, 43 אלף צופים. אייל ברקוביץ' של ווסטהאם וחיים רביבו של סלטה ויגו מפרקים את אוסטריה 0:5. ישראל מסיימת במקום השני בבית ועולה לראשונה בתולדותיה לפלייאוף. לאופוריה של הסתיו ההוא לא היה תקדים בכדורגל הישראלי. 50 אלף איש קנו כרטיסים למשחק מול דנמרק, וערוץ 2 שילם הון על זכויות השידור.

אבל 13 בנובמבר 1999 ריסק הכל: יון דאל תומסון כובש אחרי שתי דקות ודנמרק מסיימת ב־0:5. כמה ימים אחר כך התפוצצה פרשת נערות הליווי במלון של הנבחרת, והתאריך נחרט בזיכרון כאחד הלילות הגרועים בתולדותינו. ככה נראתה הפסגה הישראלית, היא נמשכה ערב אחד.

הדור הזה המשיך לטפס בכל זאת: ב־2001 עצרה אותה הבעיטה של הרצוג, וב־2005 אצל אברהם גרנט עבר קמפיין שלם בלי הפסד ונשאר בחוץ בהפרש שערים. ואז הגיע קמפיין מוקדמות יורו 2008 תחת דרור קשטן, שנחשב למוצלח ביותר מבחינת ממוצע נקודות למשחק בתולדות הנבחרת במוקדמות (1.91 נקודות למשחק). הנבחרת שובצה בבית קשה שכלל את קרואטיה, רוסיה ואנגליה, רשמה ניצחון ביתי מרשים 1:2 על רוסיה ותיקו 0:0 מול אנגליה באצטדיון רמת גן, אך סיימה לבסוף במקום הרביעי עם 23 נקודות, בדיוק כמו לאנגליה שסיימה שלישית ונקודה אחת פחות מרוסיה השנייה. בעקבות ההצלחה היחסית, עלתה ישראל לראשונה לדרג השני באירופה ולמקום ה־15 בדירוג פיפ"א, אבל שוב בלי כרטיס לטורניר גדול.

מוקדמות מונדיאל 2010 תחת קשטן כבר סימנו את תחילת הנסיגה והפכה עמוקה וכואבת בשנים לאחר מכן. ערבים גדולים התחלפו בשברים איומים: בעידן אלי גוטמן, בנובמבר 2014, סמי עופר מלא, ישראל מביסה את בוסניה 0:3 ומובילה את הבית, רק כדי לראות ארבעה חודשים אחר כך את גארת' בייל כובש צמד, ישראל מסיימת בעשרה שחקנים ווילס עוקפת אותה בדרך למקום הרביעי.

ההידרדרות המשיכה לתוך עידן אלישע לוי ולקמפיינים שבהם אצטדיונים דוממים ובוז צורב אפילו ליוסי בניון הפכו לדבר שגרתי, עד שהנבחרת מצאה את עצמה מדשדשת בדרג ג'.

מתוך השפל הזה ניסינו לשחזר את הקסם האוסטרי עם וילי רוטנשטיינר ואנדי הרצוג. הצמד האוסטרי הזה הצליח להחזיר את הצבע ללחיים הישראליות עם כדורגל משוחרר וניצחונות מרשימים כולל שוב מול אוסטריה, אבל מערכת שלא יודעת להמתין לא נתנה לו לסיים את המהפך. מהר מאוד חזרנו לאחור לעידן של שפל מקצועי תחת אלון חזן ויוסי בניון. במקום לעסוק בכדורגל מצאנו את עצמנו שקועים במלחמות אגו מגוחכות על השאלה אם ערן זהבי יישן לבד בחדר, ובתוך זמן קצר הידרדרנו חזרה לתבוסות קשות על הדשא, כמו מול נורבגיה בקמפיין הראשון של רן בן שמעון. התהליך הזה החזיר את ישראל באחת לימים של תסכול, חוסר אמונה, נדודים למשחקי בית בהונגריה, ונתק מוחלט בין הקהל לנבחרת שהתדרדרה עד למקום ה־76 בעולם.

ערב הבאולינג ומבצב החירום

באותן שנים בדיוק התרחש תהליך הפוך באוסטרי. במרץ 1999 במסטאייה בוולנסיה, אוסטריה הגיעה עם הרצוג, עם פולסטר ונבחרת ששיחקה במונדיאל שנה קודם. במחצית ספרד כבר מובילה 0:5. הבלם טוני פפר נעמד מול המיקרופון של הטלוויזיה האוסטרית ואמר את המשפט שכל אוסטרי מכיר עד היום: "טוב, בהפרש גדול כבר לא ננצח, זה ברור".

המשחק נגמר ב־0:9. באוסטריה קוראים לו מאז "ערב הבאולינג של ולנסיה", כי ספרד הפילה את כל תשעת הפינים. מיד אחרי השריקה התחיל בתקשורת האוסטרית מרחץ דמים, ומי שכתב על המשחק שנים אחר כך טען שאף משחק אחר לא הזין כל כך את תסביך הנחיתות של הכדורגל האוסטרי.

השפל האמיתי הגיע בקיץ 2008: אוסטריה מארחת את יורו 2008 והנבחרת לא מנצחת משחק. שלושה אוהדים פתחו יוזמה שדרשה מהנבחרת לוותר על היורו הביתי למען הכדורגל, ועשרת אלפים איש חתמו. ביולי 2008 אוסטריה ירדה למקום ה־105 בפיפ"א, הדירוג הנמוך בתולדותיה, בזמן שישראל חגגה במקום ה־15. שתי המדינות הכירו את אותה בושה, אבל בחרו לעשות איתה דברים שונים לגמרי.

המהפך בווינה

ההבדל התחיל ביום שאחרי. באוסטריה ראו במשבר נקודת התחלה ובנו מערכת ארוכת טווח: בנובמבר 2011 מונתה דמות אלמונית יחסית בדמות מרסל קולר, למרות שספג ביקורת פראית בעיתונות שכינתה אותו עבירה קשה על הכדורגל האוסטרי. ההתאחדות לא נסוגה, נתנה לו זמן, והוא העלה אותה ליורו ומאז היא נשארה קבוצת טורנירים קבועה, כולל הופעות מרשימות ביורו 2024 ובמונדיאל. האירוניה הגדולה ביותר היא שישראל הביאה לכאן בדיוק את האנשים שהיו שם כשאוסטריה נבנתה מחדש, את וילי רוטנשטיינר ואת אנדי הרצוג. בשביל לנצח את אוסטריה ישראל נאלצה לייבא אוסטרי, אך את הדבר החשוב באמת שהאוסטרים ידעו, היא לא ייבאה מעולם – סבלנות ובניית מערכת. שוב ושוב ניצחנו את אוסטריה בערב אחד מבודד, אבל אוסטריה ניצחה אותנו בקמפיין המלא וטיפסה חזרה עד למקום ה־23 בעולם.

הערב (חמישי, 21:45) , בלינץ, ישראל פותחת עוד קמפיין מול אוסטריה. היא מגיעה אחרי שנתיים של משחקי בית בהונגריה, קהל ששורק בוז להמנון באלבניה, ונבחרת שמתרגלת לשחק בלי בית. מולה תעמוד אוסטריה של ראלף רנגניק אחרי קיץ מונדיאלי. על הקווים של ישראל יעמוד רן בן שמעון, אותו בלם צעיר ב־1992, עם מטרה קטנה והיא לעשות היסטוריה קטנה שאולי תשנה את המומנטום בכחול לבן. ישראל עדיין לא ניצחה את אוסטריה במשחק רשמי על אדמה אוסטרית.

וכן כאמור אנחנו יודעים לייצר ערבים גדולים וכוכבים שכל המדינה מדברת עליהם. דרך עוד לא בנינו. בעוד שבאוסטריה למדו ששפל ובושה הם נקודת התחלה והפסיקו לפחד מבינוניות. אנחנו עוד לא יצאנו ממנה ואולי היום סוף סוף נכתוב פרק חדש בעידן הנבחרת, כזה שבקמפיין הבא הכתבה הזאת כבר לא תהיה רלוונטית.