הדרבי, המלחמה, החיים בישראל והפציעות: כריסטיאן בליץ' פותח הכול

קרדיט לתרגום הריאיון: ערוץ הספורט

כריסטיאן בליץ' כבר ידע שהוא רוצה להישאר בישראל, אבל בשלב מסוים אפילו הוא לא היה בטוח שזה יקרה. אחרי עונה שבה התקשה לשמור על רצף בשל שורה ארוכה של פציעות, הקשר הסרבי המתין להחלטת מכבי תל אביב בנוגע לאופציית הרכישה שלו. דווקא אז, על חוף הים, התרחש הרגע שהוא עצמו מפרש כסימן לכך שהעתיד שלו צריך להישאר צהוב. בריאיון לפודקאסט של העיתונאי הסרבי ולדימיר טריפונוביץ', בליץ' סיפר בהרחבה על החיבור שלו לישראל, החיים במדינה, המשפחה, האוהדים, ז'ארקו לאזטיץ' והדרך שעבר מאז שהגיע לצהובים.

הסיפור על ההחלטה להישאר התחיל כמה ימים לפני שמכבי הייתה צריכה להחליט בעניינו. גמר הגביע נערך ב-25 במאי, וב-31 במאי המועדון היה אמור לקבל החלטה לגבי מימוש האופציה. בליץ', שידע עד כמה עונת הבכורה שלו נפגעה בגלל הפציעות, לא היה משוכנע שהמועדון אכן ירכוש אותו. "באמת לא היה הגיוני שהם ירכשו אותי, כי כמעט לא שיחקתי משחק רציני מאז אוקטובר", הודה. במשך אותם ימים הוא לא ידע אם עליו לארוז את חפציו ולהיפרד מישראל או להתכונן לעונה נוספת בצהוב.

במקום לקבל תשובה, הוא פנה לאמונה שלו. "עמדתי מול הים התיכון וחשבתי: 'אלוהים, תן לי איזה סימן. אני לא יודע אם אני חוזר או נשאר'", סיפר. בליץ' נכנס למים, וכאשר יצא שמע לפתע אנשים קוראים בשמו. "פתאום עשרה אנשים על החוף צועקים: 'בליץ', בליץ'!'. אמרתי לעצמי: 'זה הסימן, מאה אחוז אני צריך להישאר'". זמן קצר לאחר מכן הגיעה גם התשובה ממכבי תל אביב: נשיא המועדון התקשר אליו והודיע שהמועדון החליט לרכוש אותו. "אנחנו יודעים שהיו לך הרבה פציעות ובעיות, אבל אנחנו מאמינים בך", סיפר הקשר ששמע ממנו. מבחינתו, זה היה הרבה יותר מעוד החלטה מקצועית.

הסיבה לכך היא שהרצון שלו להישאר בישראל לא נולד רק מתוך הכדורגל. בליץ' סיפר כי כבר לפני שבע או שמונה שנים, כאשר שהה באנגליה, הוא חש משיכה למדינה ואף ביקש ממנהליו לבחון אפשרות להגיע אליה. באותה תקופה הוא החל לקרוא בכתבי הקודש וסיפר למנהל שלו שהוא רוצה לעבור לישראל. "הוא אמר לי: 'מה פתאום? אתה משחק בפרמיירליג, למה שתלך לישראל?'", נזכר. רק שנים לאחר מכן הגיעה ההזדמנות האמיתית, כשהאפשרות להצטרף למכבי תל אביב הפכה ממשית.

אלא שהפעם, בניגוד לפנטזיה שהייתה לו בעבר, המציאות הביטחונית הפכה את המעבר למורכב הרבה יותר. לדבריו, כמעט כל מי שסביבו הזהיר אותו לפני שעזב את אמסטרדם. "כשהייתי צריך לעבור מאמסטרדם הייתה התלבטות: ללכת או לא? כולם אמרו לי 'אל תלך לשם, יש שם מלחמה'", סיפר. לדבריו, אפילו אנשים מאמינים ודתיים ניסו להזהיר אותו, אף שהוא ציפה מהם לתמוך ברצונו להגיע ל"ארץ הקודש". מי שבכל זאת דחף אותו לעשות את הצעד היה אחיו: "תאמין לי, יהיה מעולה".

אחרי שהגיע, בליץ' מספר שהפער בין החששות ששמע לפני המעבר לבין מה שחווה בעצמו היה גדול. הוא אמנם לא מתעלם מתקופת המלחמה ומהמציאות הביטחונית, אך טוען שהחיים היומיומיים בישראל נראו לו שונים מאוד מהתמונה שקיבל מבחוץ. "מבחינתי זו המדינה הכי יפה שהייתי בה, בפער", אמר. לדבריו, בתחילת המלחמה היו תקופות שבהן האזעקות היו מבחינתו אירוע קצר שלא עצר את השגרה: "אנשים המשיכו לחיות רגיל, הכול עבד, החופים היו מלאים".

אחת הדוגמאות שנחרטו אצלו התרחשה דווקא כאשר שהה בסרביה. בזמן שהליגה נעצרה בעקבות המלחמה עם איראן, בליץ' חזר למדינתו למשך כחודש. לדבריו, באמצעי התקשורת בסרביה הוא שמע שתל אביב נהרסה ושהעיר בוערת, בזמן שאנשים שהכיר בישראל הראו לו דרך הטלפון תמונה אחרת לחלוטין. הוא ראה חוף מלא ואנשים שממשיכים בשגרה. אשתו, שקראה אף היא את הדיווחים, חששה מהחזרה לארץ. "אמרתי לה: 'חכי, אני אתקשר עכשיו למישהו שיראה לך'", סיפר.

מכאן הגיע גם אחד המסרים המרכזיים שלו בריאיון: לא לקבל באופן אוטומטי תמונה של מקום שמעולם לא חיית בו. "ההבדל בין איך שזה נראה כשאתה שם לבין איך שזה מוצג כשאתה כאן (בסרביה) הוא עצום", אמר. בליץ' סיפר כי אורחים שהגיעו אליו לישראל התרשמו מהמדינה, גם אנשים שאינם מאמינים באלוהים או אינם מגיעים ממקום דתי. לדבריו, הם התלהבו מהאוכל, האנשים, החופים ומזג האוויר. הוא אף סיפר על הסנדק שלו, שמשחק כדורגל בבולגריה, וששמע במשך תקופה משחקן ישראלי בלודוגורץ שהחיים בישראל טובים יותר. רק לאחר שהגיע לביקור, לדבריו, הוא השתכנע בכך בעצמו.

גם המפגש עם החברה הישראלית הפתיע אותו. בליץ' הזכיר את סייד אבו פרחי, שהיה במכבי תל אביב וכיום עבר לארצות הברית, כדוגמה לאופן שבו הוא חווה את היחסים בין יהודים למוסלמים במועדון. "הוא מוסלמי, וכל האצטדיון, מועדון יהודי, שר את השם שלו: 'אבו פרחי'", סיפר. לדבריו, גם כיום נמצאים בסגל כמה שחקנים מוסלמים ואין ביניהם עימותים מיוחדים. הוא הוסיף כי לדעתו מחוץ לישראל לא תמיד מבינים עד כמה החברה הישראלית מגוונת.

הקשר למכבי תל אביב, כמובן, לא היה רק תוצאה של החיבור למדינה. גם ז'ארקו לאזטיץ' מילא תפקיד בהחלטה להגיע. בליץ' סיפר כי המאמן הסרבי הכיר את סגנון המשחק שלו וידע שהוא שחקן שמביא איתו הרבה אמוציות. "הוא ידע מה סגנון המשחק שלי. שאני משוגע קצת, אוהב לתקל, לצעוק, להרים את הקהל", אמר. מבחינתו, ההימור התברר מהר מאוד כמוצלח מבחינת החיבור ליציעים. כבר בתחילת הדרך הוא ביצע תיקול, הרים את ידיו לעבר הקהל וזכה לתגובה חזקה מהאוהדים.

לפני המעבר, בליץ' לא ידע עד כמה הכדורגל תופס מקום בישראל. לדבריו, הוא הכיר את מכבי בעיקר דרך קבוצת הכדורסל וההופעות ביורוליג, אך הבין במהרה שהכדורגל הוא עולם שלם בפני עצמו. "כשהגעתי הבנתי שמבחינת הקהל והעניין סביב הכדורגל, זה עשר רמות מעל מה שדמיינתי", סיפר. הוא התרשם מהאצטדיון, מכמות המנויים ומהעובדה שגם משחקים מול קבוצות מהתחתית יכולים למשוך קהל גדול.

היחס שקיבל מהאוהדים הפך משמעותי במיוחד בתקופה שבה הוא כמעט לא שיחק. בליץ' סיפר כי גם כשהיעדרותו התארכה, הוא הרגיש שהקהל ממשיך לראות בו חלק מהמועדון. "לא שיחקתי כמעט שנה, ובכל זאת בכל מקום שאני מגיע אליו – לאצטדיון או ברחוב – אני מרגיש כאילו אני משחק כל שבוע", אמר. לדבריו, החיבור אינו מבוסס רק על ביצועים מקצועיים, אלא גם על האופי שלו, האמוציות ואהבת המשחק שהוא משדר. "במערב אירופה, כשאתה זר, אתה טוב כל עוד אתה משחק. ברגע שאתה נעלם קצת, שוכחים ממך. בישראל החיבור הרבה יותר רגשי", הסביר.

מבחינה מקצועית, העונה הראשונה שלו במכבי התחילה דווקא בצורה מבטיחה. אחרי התקופה באלקמאר, בליץ' חשב שיזדקק לזמן כדי להסתגל, אך לדבריו כבר בחודשים הראשונים הצליח להציג יכולת גבוהה. "נכנסתי בכל הכוח ושיחקתי חודשיים-שלושה ברמה ממש טובה", סיפר. אלא שאז הגיעה הפציעה הראשונה, קרע בשריר הירך האחורי, ואחריה שורה ארוכה של בעיות נוספות: פגיעה בראש שהובילה לניתוח, פציעה בגב התחתון ובהמשך גם בכף הרגל. "בקיצור עברתי הכול מכף רגל ועד ראש", אמר.

דווקא הרצף הזה גרם לו להסתכל אחרת על התקופה שלו בישראל. בליץ' הודה כי מבחינת הכדורגל עדיין יש לו שאיפות והוא מאמין ביכולת שלו לחזור, אך מבחינה אישית הוא מרגיש שהתקופה הקשה שינתה אותו. "עכשיו אני אפילו מרגיש טוב יותר מבחינה מסוימת מאשר בתקופות שבהן שיחקתי, כי הגעתי למקום פנימי שבו אני מרוצה יותר מעצמי", סיפר. מבחינתו, הכדורגל עדיין חשוב, אבל הוא כבר לא הדבר היחיד שמגדיר את החוויה שלו.

החיים האישיים שלו בישראל הפכו אף הם לחלק בלתי נפרד מהסיפור. אשתו ילדה בארץ, והמשפחה נמצאת כיום בישראל. "ככל שאני שם יותר זמן, אני אפילו יותר חושב על האפשרות להישאר שם כל החיים", הודה. הוא הסביר שהים, האוכל ומזג האוויר הם רק חלק מהסיבות לכך, והוסיף: "אשתי ילדה שם, יש לנו משפחה שם עכשיו". בהמשך סיפר כי ככל שהוא שוהה בישראל ומתחבר יותר לאמונה, כך הוא מרגיש שהלב שלו מושך אותו להישאר.

גם בניסיון להשתלב בחברה הוא השקיע. בליץ' סיפר כי נהג לשבת עם ישראלים ולשוחח איתם כדי להבהיר שהוא לא הגיע רק כזר שמחפש את הכסף או את התחנה הבאה בקריירה. הוא למד להכיר את החגים היהודיים, ובין היתר ידע להסביר מה המשמעות של יום כיפור. "אני מרגיש שם בבית", אמר. הוא גם החל ללמוד עברית בעזרת מורה במועדון, אך הפציעות הרבות גרמו לו להפסיק את השיעורים. כעת הוא מקווה לחזור לכך אם וכאשר יצליח להישאר בריא.

בליץ' התייחס גם למאפיינים החברתיים של ישראל, ובעיניו יש לא מעט קווי דמיון בין הישראלים לסרבים. הוא התרשם מהמשמעות של המשפחה, מהמפגשים החברתיים ומהחשיבות שאנשים מייחסים לקשרים ביניהם. לדבריו, כמעט לכל שחקן ישראלי שהוא מכיר יש כמה אחים ואחיות, והוא מזהה בישראל גם פטריוטיות חזקה. הוא סיפר שהתרשם מהאופן שבו ישראלים רבים רואים בשירות הצבאי דרך להגן על המדינה שלהם.

במקביל, הקשר הסרבי הסתייג מהניסיון שלו לדבר בשם כל אדם שחי בישראל. "אני לא יודע אם היו מקבלים אותי בדיוק באותה צורה אם לא הייתי כדורגלן, ולכן אני לא יכול לדבר בשם כולם", הודה. עם זאת, הוא אמר שהחוויה האישית שלו הייתה חיובית מאוד, ושהיא נבעה לא רק מהיחס שקיבל כאיש ספורט אלא גם מהאנשים שפגש ומהתחושה שנוצרה לו סביב המשפחה והקהילה.

על האוהדים והדרבי התל אביבי הוא סיפר מנקודת מבט של מי שנכנס לתוך המציאות המקומית. בליץ' אמר כי ראה אוהדי הפועל מסתובבים בין אוהדי מכבי עם חולצות הקבוצה מבלי שנתקל באירוע חריג, אף שהכיר גם מקרים שבהם העניינים יצאו משליטה. הוא הזכיר את הדרבי שהופסק לאחר שאוהדים פגעו באנשי אבטחה או שוטרים באמצעות אבוקות, וציין שהתרשם מהחומרה שבה מתייחסים בישראל לאירועים כאלה.

לקראת סוף השיחה הוא נשאל גם על החיים מחוץ לכדורגל ועל ההיכרות שלו עם ישראלים. בליץ' סיפר על אנשים ישראלים שהוא מכיר שנאלצים להתמודד בחו"ל עם תגובות בגלל הלאום שלהם, והדגיש שלדעתו אין להשליך באופן אוטומטי על אזרח רגיל בגלל מעשים של פוליטיקאים או גורמים אחרים. הוא עצמו, לדבריו, כמעט ואינו עוקב אחר החדשות. "אני מסתמך על מה שאני מרגיש כשאני שם", הסביר.

בסופו של דבר, בליץ' נשמע פחות כמו שחקן זר שמנסה להסתגל למדינה חדשה ויותר כמו מי שכבר החליט שהחיים בישראל מתאימים לו. הוא אפילו מתאר את האפשרות להישאר כאן לשנים ארוכות, ולא רק במסגרת הקריירה. "ככל שאני נמצא יותר בישראל וככל שאני מתחבר יותר לאלוהים, הלב שלי יותר רוצה להישאר שם", אמר.

והמסר שלו למי שמסתכל על ישראל מבחוץ היה חד וברור: להגיע ולראות בעצמו. "אני ממליץ לכולם קודם כול לבוא ולראות את ישראל בעצמם", אמר. הוא הציע להגיע כתייר, לטייל במדינה, לבקר במקומות הקדושים, ליהנות מהחופים ומהאטרקציות ולגבש דעה לאחר החוויה האישית. לדבריו, גם אשתו והוריה חששו בתחילה, אך לאחר שביקרו בישראל הם רק מחכים להזדמנות הבאה.

"אני שמח שיכולנו להקליט את השיחה הזאת כדי שאנשים ישמעו גם סיפור אחר, כי בתקשורת בדרך כלל שומעים רק צד אחד", סיכם בליץ'. "כל אחד צריך לגלות את הדברים בעצמו ולא להאמין לכל מה שהוא קורא". עבור הקשר של מכבי תל אביב, הבחירה בישראל כבר מזמן אינה רק החלטה מקצועית: אחרי שנה של פציעות, חוסר ודאות ורגע אחד על חוף הים, הוא מספר שהמקום שאליו הגיע כשחקן הפך עבורו לבית.