המשחקים בין נבחרות ישראל ואירלנד בליגת האומות הפכו בתקופה האחרונה להרבה יותר מעוד מפגש על הדשא. סביב שני המשחקים נוצר עימות מדיני, ציבורי וספורטיבי רחב, שבאירלנד החל עוד הרבה לפני שריקת הפתיחה הראשונה – והלך והחריף ככל שהתקרב מועד המשחק הראשון.
הכול התחיל למעשה כבר אחרי הגרלת ליגת האומות בפברואר, אז שובצה אירלנד לבית עם ישראל, אוסטריה וקוסובו. עצם האפשרות לשחק נגד ישראל עוררה מיד אי נוחות באירלנד, במיוחד משום שרק כמה חודשים קודם לכן ההתאחדות האירית אישרה ברוב גדול הצעה שקראה לאופ"א להשעות את ישראל ממפעליה. בין הטענות שהועלו אז הייתה גם פעילות של מועדונים בהתנחלויות בגדה המערבית ללא הסכמת ההתאחדות הפלסטינית.
לאחר ההגרלה גברו הקריאות להחרים את המשחקים. פוליטיקאים אירים, ובהם גם חברת ההתאחדות ג'ואנה ביירן, קראו שלא להתייצב מול ישראל. המחאה קיבלה ביטוי גם במשחק ידידות של אירלנד מול קטאר בדבלין בחודש מאי, כשאוהדים השליכו למגרש כדורי טניס עם דגלי פלסטין וגרמו להפסקות קצרות של המשחק.
למרות הלחץ, ההתאחדות האירית החליטה לקיים את שני המשחקים. באסיפה מיוחדת שנערכה ביולי הצביעו 75 חברים בעד קיום המשחקים ורק 32 בעד חרם. עמדת ההתאחדות הייתה ברורה: חרם עלול לגרור סנקציות כבדות מאופ"א ולגרום "נזק משמעותי ומתמשך לכדורגל האירי".
עם זאת, גם ההחלטה לשחק לא פתרה את הבעיה. המשחק ה"ביתי" של אירלנד מול ישראל לא נקבע בדבלין, אלא הועבר לבאצ'קה טופולה שבסרביה. ההתאחדות האירית נימקה זאת ב"אתגרים תפעוליים", והמשחק ייערך ללא מכירת כרטיסים לאוהדי אירלנד.
בשלב מסוים אף פנתה ההתאחדות האירית לאופ"א בבקשה שישראל ואירלנד לא יוגרלו זו מול זו בעתיד. אופ"א דחתה את הבקשה, ומנכ"ל ההתאחדות האירית דייויד קורל סיפר כי התשובה הייתה שמהלך כזה אינו אפשרי משום שישראל ואירלנד אינן נמצאות ב"סכסוך ישיר".
הרקע המדיני לעימות ברור. אירלנד אימצה בשנים האחרונות קו פרו-פלסטיני מובהק, וב-2024 הצטרפה לנורבגיה ולספרד בהכרה במדינה פלסטינית. היחסים עם ישראל הידרדרו עוד יותר במהלך 2026, עם איסורי כניסה שהוטלו על שני שרים ישראלים וכוונה אירית להגביל מסחר במוצרים מההתנחלויות בגדה המערבית.
בכתבה הושוותה ההתנהלות האירית גם לזו של נורבגיה, שם נשמעו קריאות דומות להחרמת משחקים מול ישראל. ההתאחדות הנורבגית אף הצהירה בעבר כי המצב ההומניטרי בעזה הפך את המשחקים מול ישראל למורכבים במיוחד, ובמשחק מוקדמות המונדיאל באוסלו נערכה צעדת מחאה גדולה בדרך לאצטדיון.
ההתנגדות באירלנד למשחקים הייתה רחבה. יותר מ-160 ספורטאים חתמו על מכתב פתוח שקרא לנבחרת להחרים את ישראל, תחת הקמפיין "Stop the Game". גם קווין קילביין, שחקן נבחרת אירלנד לשעבר עם 110 הופעות, כתב כי הנבחרת אינה צריכה לשחק מול ישראל. אמנסטי אינטרנשיונל הצטרפה ללחץ, בעוד ההתאחדות הישראלית השיבה בביקורת חריפה.
גם התקשורת האירית ניסתה להתרחק מהאירוע. RTÉ, גוף השידור הציבורי באירלנד, צמצם את הסיקור של צמד המשחקים. למרות שהתחייב לעמוד בחובות השידור שלו, הוא לא הקים אולפן או שלח פרשנים למשחקים.
הסערה הגיעה לשיא ממש לפני המשחק הראשון. בתוך מחנה אירלנד נערכו כמה ישיבות בנוגע לעצם קיום המשחק ולהתנהלות מול ישראל, כולל שאלת לחיצות הידיים. ישיבה ארוכה במלון הנבחרת בדברצן ערב המשחק דחתה את מסיבת העיתונאים של המאמן היימיר הלגרימסון בכמעט חמש שעות וחצי.
בסופו של דבר, גאווין באזונו היה השחקן היחיד שהחליט שלא לשחק בשני המשחקים. בהודעה שפרסם הסביר כי החלטתו נבעה מאמונתו האישית נגד הרג אזרחים, והדגיש כי עמדתו אינה נגד העם הישראלי או הקהילה היהודית. במקביל, ההתאחדות האירית הודיעה כי "רוב משמעותי" משחקני הסגל הצביע בעד קיום המשחק הראשון.
ביום המשחק עצמו, המחאה קיבלה ביטוי פומבי. קפטן אירלנד דארה אושיי לא לחץ את ידו של מנור סולומון, לא הוחלפו דגלונים בין הקפטנים, והשחקנים האיריים הרכינו את ראשיהם בזמן נגינת "התקווה". הם גם ענדו סרטים שחורים והודיעו על תרומה משמעותית לצדקה.
על הדשא, אירלנד פתחה בסערה ועלתה ל-0:3 בתוך 25 דקות. לאחר המשחק שני המחנות כמעט שלא יצרו קשר ביניהם. במקביל, עלו גם טענות לקריאות גזעניות מצד קבוצה קטנה של אוהדים ישראלים לעבר אדם אידה, אך אופ"א הודיעה כי לא ניתן יהיה לחקור את האירוע משום שההליך המתאים לא הופעל בזמן.
גם אחרי השריקה האחרונה המתיחות לא נרגעה. מנור סולומון אמר כי היחסים העוינים הדדיים: "ברור שהם שונאים אותנו ואנחנו לא אוהבים אותם". הלגרימסון, מנגד, אמר ששחקניו "העלו את המודעות ברחבי העולם" באמצעות המחוות שביצעו לפני המשחק.
בהמשך ניסה המאמן האירי להוריד את גובה הלהבות. לקראת המשחק מול אוסטריה הוא אמר שברצונו "להתמקד בכדורגל", והבהיר כי לא עודכן על כוונה לקיים דיון נוסף בנושא חרם על המשחק השני מול ישראל. לדבריו, "ההתאחדות אמרה שאנחנו משחקים את שני המשחקים ושאנחנו מתכוונים לעמוד בכך. זו הייתה הכוונה שלנו כשהגענו למחנה וזו עדיין הכוונה".
אלא שהלגרימסון עצמו היה אחד הגורמים המרכזיים להסלמה. לפני המשחק הראשון הוא אמר: "אנחנו לא משחקים עם רצח עם, אנחנו משחקים נגד רצח עם. אנחנו משחקים נגד ישראל, לא עם ישראל". לאחר מכן חזר בו חלקית ואמר שבחר במילה הלא נכונה.
בהתאחדות הישראלית הגיבו: "הצלחנו לתרום לעולם בהמון תחומים, כולל מספר מרשים של פרסי נובל. לצערנו, טרם מצאנו תרופה לטיפשות, בורות וצביעות כפי שהפגין מאמן נבחרת אירלנד. אנחנו לא משחקים עם בורות, צביעות וטיפשות, אלא נגד מי שמייצג אותם כמאמן".
גם שאלת מיקום המשחקים הפכה לחלק מהסיפור. ישראל מארחת בהונגריה מאז תחילת המלחמה, ובפרט בדברצן, שאירחה גם משחקים של מכבי חיפה ומכבי תל אביב. המשחק השני, לעומת זאת, ייערך בסרביה. הכתבה מציינת כי דבלין ירדה מהפרק בשל ההתנגדות הציבורית והחשש מקשיים תפעוליים, אך לא מביאה הצהרה רשמית שלפיה היחסים הטובים בין ישראל לסרביה היו הגורם לבחירה.
בסופו של דבר, העימות בין ישראל לאירלנד כבר מזמן אינו רק מקצועי. הוא הפך למפגש בין שתי מערכות פוליטיות, ציבוריות וספורטיביות שמביטות זו בזו בחשדנות ובכעס. מה שהתחיל בהגרלה לליגת האומות התגלגל להצבעות, קריאות לחרם, מחאות, סירוב ללחיצות ידיים, אמירות חריפות משני הצדדים והעברת משחקים למדינות שלישיות.
והפרק הבא עדיין לפנינו: המשחק השני בין ישראל לאירלנד ייערך ב-4 באוקטובר בבאצ'קה טופולה שבסרביה, בתוך אווירה שכבר עכשיו ברור שלא תהיה שגרתית.
מה דעתך על הכתבה?