משימה לאומית: כך הכדורגל הישראלי ייצר את טל בן חיים הבא

בעשור האחרון (ואף יותר), הכדורגל הישראלי הוכיח שהוא יודע לגדל כישרונות התקפיים. ראינו שחקנים שיוצאים לליגות הבכירות באירופה, ובשנים האחרונות אנחנו עדים אפילו לצמיחה מרשימה של מגנים מודרניים דוגמת רועי רביבו וענאן חלאילי. אבל כשמסתכלים על שורש הבעיה של נבחרת ישראל, הלב של ההגנה – עמדת הבלם – נשאר עירום לחלוטין, כאשר אפשר לומר שמאז טל בן חיים, לא באמת גדל כאן בלם שאפשר לסמוך עליו שיוכל להתמודד ברמות הגבוהות של הכדורגל האירופי.

התוצאה? הנבחרת ממשיכה לספוג בקצב מסחרר, כמעט ולא מצליחה לשמור על רשת נקייה, ומחלקת מתנות ברגעי האמת. רק בקמפיין המוקדמות הנוכחי בליגת האומות ראינו את הנבחרת חוטפת שלושה שערים מאוסטריה והשיא כמובן מול אירלנד, כשהנבחרת שלנו ספגה שלושה שערים ב-25 דקות בלבד.

ההתקפה מלהיבה, ההגנה מפקירה

אין דוגמה טובה יותר לפער הזה מאשר ההפסד המשוגע 5:4 לאיטליה. הנבחרת הציגה את אחד המשחקים ההתקפיים הטובים ביותר שלה, כבשה ארבעה שערים מול אימפריה עולמית – ועדיין כשלה לנצח כי קו ההגנה פשוט לא הצליח להחזיק מעמד. כך היה גם ב-3:3 המפורסם מול פורטוגל.

ההפקרות הזו פוגעת בשרשרת. יש לנו בשער את דניאל פרץ, שוער באיכות יוצאת דופן, אך בהיעדר הגנה חזקה וסגורה מלפניו, הוא מוצא את עצמו פעם אחר פעם במצבים בלתי אפשריים של אחד-על-אחד. במקום שוער שמשרה שקט, נוצר מעגל קסמים של חוסר ביטחון שמחלחל לכל הקו האחורי.

ושלא תבינו לא נכון, גם פרץ עצמו אשם בלא מעט שערים שספגנו, אבל כשיש לנבחרת הגנה שלא מתפקדת, לא משנה עד כמה השוער גדול, הסיכוי שלו לספוג שערים רק עולה ועולה.

אם לא די בכך, בעיית העומק זועקת לשמיים: מספיק שסתיו למקין או אור בלוריאן נפצעים או נגרעים מהסגל, ופתאום לצוות המקצועי אין שום אלטרנטיבה איכותית במצבת הבלמים.
מבלי לזלזל באף אחד, הבלמים שזימן רן בן שמעון לפגרת הנבחרות האחרונה פשוט לא טובים מספיק וכשאתה רוצה להעפיל לטורניר, אתה חייב איכות ולא פחות חשוב מזה גם כמות.

הנתון שכל העולם כבר הבין

ההיסטוריה של הטורנירים הגדולים והנבחרות בגודל שלנו מוכיחה שוב ושוב: אם אתה רוצה להגיע לטורניר גדול, ואפילו להגיע לשלבים מתקדמים, אתה קודם כל צריך הגנה חזקה.

הדוגמא הכי מובהקת לכך היא כמובן נבחרת יוון של יורו 2004, שספגה ארבעה שערים בלבד בשישה משחקים וחייכה כל הדרך לזכייה בטורניר.

אפשר גם להסתכל על נבחרת איסלנד, שבמוקדמות מונדיאל 2018 ספגה שבעה שערים בלבד בעשרה משחקים והעפילה למונדיאל מהמקום הראשון.

דוגמא נוספת היא נבחרת אוקראינה: במוקדמות יורו 2020, הנבחרת ספגה ארבעה שערים בלבד בשמונה משחקים והעפילה לטורניר מהמקום הראשון, כשהקדימה את נבחרת פורטוגל החזקה.

ומה לגבי נבחרת ישראל? שימו לב לנתונים העגומים מהטורנירים האחרונים:

מוקדמות יורו 2016: 14 שערים בעשרה משחקים

מוקדמות מונדיאל 2018: 15 שערים בעשרה משחקים

מוקדמות יורו 2020: 18 שערים בעשרה משחקים

מוקדמות מונדיאל 2022: 21 שערים בעשרה משחקים

מוקדמות יורו 2024: 11 שערים בעשרה משחקים (כשלשם השוואה – רומניה, שסיימה ראשונה בבית, ספגה חמישה שערים בלבד)

מוקדמות מונדיאל 2026: 20 שערים בשמונה משחקים

לא יודע מה איתכם, זו לא כמות שנבחרת ששואפת להגיע לטורניר גדול יכולה להרשות לעצמה לספוג.

חשוב לי לציין, אני לא תולה הכל אך ורק בצמד הבלמים, יש עוד נבחרת שלמה מסביב שגם היא לא מתפקדת בצד ההגנתי, אבל עבור מי שצופה במשחקי הנבחרת כבר שני עשורים, הבעיה זועקת לשמיים.

במסגרת קבוצתית, כשיש עשרות משחקים בעונה, יש לקבוצה מספיק זמן כדי לתקן, לעשות התאמות ואפילו להביא רכש באמצע העונה, אלא שבמסגרת נבחרות, כשמדובר בטורניר קצר ועם מספר מקומות מוגבל של נבחרות, כל שער הוא קריטי ונבחרת שרוצה להעפיל לטורניר לא יכולה להרשות לעצמה פעם אחר פעם לספוג כל כך הרבה שערים.

המודל הסיני, "החוק הרוסי" והראייה ליורו 2032 ומונדיאל 2034

כדי לפתור את הבעיה הקריטית הזו, ההתאחדות לכדורגל ומנהלת הליגה חייבות להפסיק לחפש פתרונות קסם. אנחנו לא צריכים להסתכל על יורו 2028 ואפילו לא על מונדיאל 2030. תהליך כזה דורש זמן, והיעד הריאלי והנכון חייב להיות יורו 2032 ואפילו מונדיאל 2034. תכנון חמש-שש שנים קדימה ייתן למחלקות הנוער ולמועדונים את הזמן והאפשרות להיערך, להכשיר ולשלב בלמים צעירים.

בסין, כשזיהו רמה ירודה בעמדת השוער, העבירו חוק תקדימי: כל קבוצה בליגות הבכירות מחויבת להציב שוער מקומי בלבד. המהלך הזה הכריח את המועדונים להשקיע באימון ובפיתוח שוערים מלמטה.

נכון, התערבות רגולטורית כזו עשויה לעורר הרמת גבות, אבל בדיוק כמו "החוק הרוסי" שהיה נהוג בכדורסל הישראלי והכריח קבוצות לפתח ולשתף ישראלים, גם בכדורגל מדובר בצו שעה בעמדה ספציפית שסובלת מכשל שוק. החוק לא חייב להישאר לנצח, אלא לשמש כהוראת שעה לשנים הקרובות.

מה צריך לקרות?

כדי להגדיל את כמות הבלמים ובמקביל לשפר את האיכות שלהם, צריכות להתבצע מספר פעולות והחלטות תקדימיות.

תחילה, לתמרץ מועדונים לפתח בלמים צעירים כבר בגילאי הנוער. כאשר מועדון רואה ילד בן 12, עם נתונים ופוטנציאל להפוך לבלם איכותי, הוא צריך שיהיה לו את האינטרס להשקיע בו. לכן, מתבקש שמועדון שיצמיח בלם בית ויעניק לו דקות משחק משמעותיות בקבוצה הבוגרת (אשאיר את הפרטים הקטנים לגורמים הרלוונטיים), יקבל מענק פיתוח רציני.

במקביל, יש לחוקק חוק היסטורי בכדורגל הישראלי שמזכיר את "החוק הרוסי" בכדורסל. החוק אומר שבכל רגע נתון, צריך להיות שחקן ישראלי אחד על הפרקט במסגרת הליגה. צריך לחוקק חוק שכזה גם בכדורגל הישראלי, ספציפית לעמדת הבלם. החוק יחייב שבכל רגע נתון על כר הדשא יהיה בלם ישראלי שרשום כבלם בהתאחדות (כדי למנוע מצב שקבוצות ינסו "לעקוף" את החוק).

שילוב של שני הצעדים האלו יגרום לכך שלמועדונים יהיה מצד אחד אינטרס להשקיע בפיתוח בלמים צעירים ומהצד השני לגרום להם לתת לשחקנים הצעירים לשחק על מנת לקבל את המענק בסיום העונה. בסופו של דבר, אין תחליף לדקות משחק. במצב הנתון, גם אם מועדון מצמיח בלמים ישראליים, אנחנו רואים לא מעט קבוצות ישראליות מרכיבות חוליית הגנה בעיקר משחקנים זרים והבלם הישראלי הולך לאיבוד.

בנוסף, החוק הזה יהיה משמעותי מאוד בעיקר עבור הקבוצות ה"קטנות" יותר. כבר ראינו שחקנים יוצאים לקריירה מרשימה בחו"ל מקבוצות שכאלו, כשהבולט ביניהם הוא כמובן מנור סולומון.

מסתכלים קדימה

אם ניתן למועדונים אינטרס להשקיע בבלמים כבר מגיל צעיר ובמקביל גם נגרום להם לשלב את הצעירים ברמות הגבוהות, נוכל תוך 5-7 שנים לייצר פה כמות ואיכות של בלמים שתוכל להוביל אותנו להישגים יפים מאוד בזירה הבינלאומית.

הניצנים כבר בשטח. ראינו למשל במכבי חיפה את נועם שטייפמן הצעיר, שמקבל הזדמנות ודקות משחק. אם נדע לחייב ולתמרץ את המועדונים לתת את הבמה לבלמים נוספים מסוגו, נוכל לבנות פה תוך מספר שנים שלד מוכח ורעב: דניאל פרץ בשער, רועי רביבו וענאן חלאילי באגפים, ולצדם מצבת בלמים ישראלים איכותיים, פיזיים ומנוסים.

עם שלד כזה שירוץ יחד לאורך זמן, הכדורגל הישראלי כבר לא ישחק על "הפסדים בכבוד" – הוא פשוט יעפיל לטורניר גדול.

בסופו של דבר, מדינת ישראל ככלל וההתאחדות לכדורגל בפרט צריכה להציב את ההעפלה לטורניר כדורגל גדול, לראשונה מ-1970, כמטרה עליונה. לאורך השנים, חלק מהקהל הישראלי הפך לאדיש כלפי הנבחרת ואיבד כל ציפייה והתרגשות לקראת קמפיין המוקדמות מתוך הבנה שנראה את אותו הדבר: נבחרת שמנצחת את הקטנות, אבל סופגת לא מעט שערים מהנבחרות החזקות יותר ושוב נותרת מחוץ לטורניר.

על מנת להחזיר את ההתרגשות והחיבור לנבחרת, נדרשים צעדים קטנים בזה אחר זה, כאשר הראשון שבהם הוא החזרת האמונה שההעפלה אפשרית. כשרואים בבירור שאחת מהבעיות המרכזיות היא בחוליית הגנה, הצעדים הללו בלתי נמנעים.