שלוש שנים אחרי, עדיין לא שמים לב לזה: הנזק שנגרם לכדורגל הישראלי

במחשבה ראשונה זה נראה די הגיוני: אזרחים נחטפו ונרצחו, חיילים נפלו, משפחות נמחקו – וחיי אחרות נעטפו בעצב שאין לו סוף. מה לכל זה ולספורט?

אז אולי דווקא במקום הזה, הכי כואב ומדמם, נעוץ שורש הבעיה של מדינת ישראל עם ספורט, כמשהו שמרפא לא רק את גופם של העוסקים בו, אלא גם את נשמתם של אוהדיו הרבים.

אפילו לא קרובים לחזרה הביתה: 3 שנים בלי כדורגל בינלאומי בישראל ענף בדיכאון מחכה להודעה אחת: הכדורסל הישראלי מנסה לשרוד הקבוצה שכולם זנחו: עירוני קרית שמונה, שלוש שנים בלי בית

הביטו בתמונות החללים שמרצדות על המסך, ראו כמה בחורים צעירים מחייכים חיוך כמעט-אחרון של אושר, כשצווארם עטוף בצעיף של קבוצתם האהודה, על רקע יציעי טדי, בלומפילד, טרנר או סמי עופר.

ראו כמה צעיפים ודגלים של קבוצות הונחו על קברים רעננים, הן של הנספים בטבח והן של הנופלים במלחמה שבאה בעקבותיו.

אחרי שלוש שנים של מראות שאין קשים מהם, נדמה שהפכנו כבר לקצת מחוספסים: לא אדישים חלילה, אבל מתקשים להזיל דמעה. ובכן, לי זה קרה רק שלשום, כאשר נחנך ציור קיר משותף לאוהדי בית"ר ואוהדי הפועל ירושלים, עם דיוקנאותיהם של הירש פולין גולדברג ואורי דנינו, שהופקרו על ידי מדינת ישראל ונרצחו על ידי מחבלי חמאס.

מעבר לעובדה ששני ההורים השכולים שליוו את המעמד, רייצ'ל פולין-גולדברג והרב אלחנן דנינו, הם דמויות מעוררות השראה, היה משהו בציור הפשוט בצבעים של אדום מזה וצהוב מזה, שהצליח לגעת בלב שבו כבר לא מצליחים לגעת סיפורי גבורה ושכול. זה כוחו של הספורט.

אזעקת אמת

כמו בתחומים רבים אחרים, בעוד מדינת ישראל הרשמית מושכת את ידיה מהאירוע – מחוסר רצון או מחוסר יכולת, היו אלה אוהדי הכדורגל שהיטיבו כל כך להנציח את יקיריהם, להתפלל לשחרור החטופים – ולחגוג עם פדויי שבי את חזרתם: בראש ובראשונה לחיק משפחתם, אבל לא פחות מכך – אל חיק משפחתם שביציע.

ימי שחרור החטופים היו מרגשים עבור כל אזרח ישראלי באשר הוא, אבל רגע אחד נצרב בלב אוהדי הכדורגל בישראל, הרגע שבו יאיר הורן, שפריט הלבוש הראשון שלו אחרי מקלחת ראשונה היה חולצה של הפועל באר שבע, מבקש מטייסי היסעור להטיס אותו מעל אצטדיון טרנר.

אני לא אוהד של הפועל באר שבע, אבל באותו הרגע הייתי כולי כגמל אדום מטרנר. אפילו עכשיו עולות בי דמעות כשאני מקליד את המשפטים האלה. גם זה כוחו של הכדורגל.

לכן מוזר לראות באיזו קלות ויתרו קברניטי הענף על הכדורגל הישראלי. העתקת משחקי הבית של הקבוצות הישראליות ונבחרת ישראל למגרשים ניטרליים, היו פתרון צודק ומתבקש, במציאות של אזעקות בלתי פוסקות בחלק ניכר מערי ישראל.

צודק, מתבקש, אבל גם זמני – מילה שראוי שתופיע בכל פעם שמזכירים את המילה "פתרון" בהקשר הזה. רק שאחרי שלוש שנים גילינו שהזמני הפך לקבוע – ושוב נצטרך לחזור אל הפועל באר שבע כדי להמחיש עד כמה רעה פגיעתו של אותו "זמני".

שניות מליגת האלופות

יסלחו לי אוהדי באר שבע על שאני מחזיר אותם אל הרגע ההוא, אבל רק שניות בודדות הפרידו בין הפועל באר שבע לליגת האלופות, טרם הורמה לרחבה הקרן ההיא של התקפת סבאח. תארו לעצמכם שהכדור ההוא היה נהדף ובאר שבע הייתה זוכה לפגוש קבוצות מסדר הגודל של באיירן מינכן, ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד או פ.ס.ז' ו… לארח אותן בהונגריה או בבולגריה או (במקרה הטוב והקרוב ביותר) בניקוסיה… איזו עגמת נפש הייתה נגרמת לאוהדים!

נכון שזו לא הייתה הפעם הראשונה: כולנו זוכרים את המסע האירופי המופלא של הפועל תל אביב שנדד למגרשים זרים (אחרי הפיגוע במסעדת הדגים הצמודה למה שהיה אז גשר מעריב).

כולנו זוכרים איך אירחה מכבי חיפה את מנצ'סטר יונייטד, לברקוזן ואולימפיאקוס בקפריסין. רצינו להאמין שהעידן ההוא מאחורינו, שאנחנו אירופה על מלא – ונשאבנו חזרה לחיקו של המזרח התיכון.

לכן השאלה איינה מדוע נדד מכאן הכדורגל הבינלאומי, אלא איך זה שמקץ שלוש שנים הוא עוד לא חזר הנה – וכאן צריך לבחון את פועלם של הגורמים האחראיים על התחום.

ניתן להם שתי הקלות: מוחלטת ויחסית. ההקלה המוחלטת היא שמצב המלחמה, זה שפעם חשבנו שהוא זמני, הפך לקבוע. כאשר חצו חיילי צה"ל את גבול רצועת עזה כדי לרדוף ולהשמיד את חמאס, איש לא ציפה שהם יהיו שם מקץ שלוש שנים בלי להשיג הכרעה צבאית או מדינית.

הוסיפו לכך את חזית לבנון (הן גם הקבוצה מקריית שמונה אימצה לה את נתניה כבית) שממנה הומטרו טילים על שטחים נרחבים בישראל, את החות'ים ששיגרו מדי פעם וכמובן, את האיראנים שירו לכאן טילים רק באביב האחרון (לפני פחות מחצי שנה).

ניתן את הקרדיט גם על כך שבאירופה לא יודעים שבעת מתקפת טילים על ישראל אפשר ללכת בנחת לעבר מרחב מוגן שמספק ביטחון מלא – בין אם זה ביד אליהו או בבלומפילד. ובכל זאת, עברה כבר חצי שנה מאז נשמעו כאן צופרי האזעקה, אז למה הכדורגל הבינלאומי לא חזר לכאן?

המודל הרוסי

הנה הגענו להקלה היחסית, כי הכדורסל האירופי מתקרב לחזרה. אם כך יהיה, הרי שזה בזכות פועלם הבלתי נלאה של בעלי תפקידים, אבל בעיקר בזכות שלוש מילים: מכבי תל אביב.

לשם המחשה: תארו לכם שלאלופת ישראל בכדורגל לא היו קוראים הפועל באר שבע אלא ריאל מדריד (אם להיתלות באילן הגבוה ביותר בין המועדונים באירופה) מה היה קורה אז?

אני רחוק מלהיות אוהד של מכבי תל אביב בכדורסל, לשון המעטה, אבל אין זאת הפעם הראשונה שבה הענף כולו נאחז ביוקרתה של אלופת ישראל הכמעט-נצחית וקשריה, כדי לשפר את מעמדו באירופה.

לכדורגל אין את זה, אבל גם אחרי שמעניקים לבעלי התפקידים בו – משר הספורט ועד לאנשי ההתאחדות את ההנחה הזאת, אין מנוס מההכרה בכך שהסיבה לכך שאין כדורגל בינלאומי בישראל, אינה ביטחונית אלא פוליטית.

דיל סמוי נרקם מעל ראשיהם של אוהדי הכדורגל בישראל, הבנה שבשתיקה בין פיפ"א, אופ"א והאנשים שמייצגים את ישראל במוסדות הארגון הבינלאומי והיבשתי: אתם לא תרחיקו אותנו ואנחנו נשמור על פרופיל נמוך.

נחדד: המציאות שבה חרב החרם מתהפכת מעל לראשו של הכדורגל הישראלי, מוטב שלא לבוא בדרישות להשבת המשחקים לישראל.

קחו את צמד המשחקים מול אירלנד כדוגמה: דבר אחד הוא לנבחרת אירלנד להתארח אצל ישראל בהונגריה – ודבר אחר לגמרי הוא לשחק בישראל. כלומר – כל האירוע היה יכול להסתיים בביטול המפגשים, ובכלל לא בטוח שמי שהיה סופג את העונש במקרה שכזה הוא האירים. סביר יותר להניח שבסופו של תהליך, הייתה ישראל מוחרמת כמו רוסיה.

מצד שני יהיה מי שיאמר, במידה לא פחותה של צדק, שאולי התעקשות ישראלית על אירוח משחקים כאן, לא הייתה מאפשרת לאיריים את ההתנהגות המבזה שהפגינו ה"גיבורים" שלהם בהונגריה ובסרביה.

איפה האמת? קשה לדעת – אף אחד מאתנו לא מסתודד עם אנשי פיפ"א ואופ"א, כך שקשה מאוד לדעת אם הגלות שנכפתה על הקבוצות הישראליות ועל הנבחרת היא בבחינת מחדל מצד העוסקים בדבר או הרע במיעוטו. מה שבטוח, התוצאה עושה עוול עם אוהדי הכדורגל בישראל, שנמצאים שם בענק כבר שלוש שנים.

שיישרף הכפר

צמד המילים "נזק אגבי" הפך לפופולרי בעקבות הסרט המכפיש את ישראל – וזה המקום למנות בראשי פרקים עוד נזקים שספג הכדורגל הישראלי בעקבות המלחמה: מירידה באיכות הזרים שמוכנים לבוא ולשחק כאן ועד לקושי של מועדונים באירופה לקלוט כישרונות ישראלים.

תיקון הנזק הזה עלול לארוך שנים, בעיקר כשתדמיתה של ישראל בעולם נמצאת בשפל חסר תקדים – ולמרבה הצער, ייתכן שהשיא עוד לפנינו. משום כך קשה מאוד להניח שנראה את הכדורגל הבינלאומי חוזר בקרוב לישראל.

אם כבר, סביר להניח שבקרוב תעלה שוב לדיון הדרישה להרחיק את ישראל, מקום שממנו קשה לחזור – כי היום התירוץ הוא הנעשה לכאורה בעזה, מחר זה יהיה ה"כיבוש" ביהודה ושומרון – ובסוף זה יהיה בגלל הציונות עצמה, כלומר קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

רוצה לומר: צריך לעשות הכל כדי שתהיה לנו סיבה לצפות לתוצאות טובות יותר בהשבת הכדורגל הבינלאומי לישראל, אבל במקביל להתכונן גם להכי גרוע: התרגלנו לראות מונדיאל או יורו בלי נבחרת ישראל ולהתרגז מכך שהפעם האחרונה שבה הופענו בטורניר גדול הייתה לפני 56 שנים? ובכן, יש סיכוי שבפעם הבאה לא יתנו לנו להשתתף אפילו במוקדמות.

זה צבוע, זה מקומם, זה מכעיס – בעיקר כי עם כל הסלידה מאנטי ישראליות שגובלת באנטישמיות, אפשר וצריך היה לעשות יותר: גם בהסברה הישראלית בכלל, אבל לענייננו, בעיקר בתחום הכדורגל.

יש שחקנים ערבים בנבחרת, יש קבוצות ערביות בליגות השונות, יש קהל של אזרחי ישראל הערבים. היינו יכולים לחשוף אותם לעולם במקום לאחל להם שיישרף להם הכפר, אבל אולי זה פחות אלקטורלי עבור שר הספורט. לכו תדעו.

מה שבטוח הוא שהכדורגל הישראלי, המקום שמתחזק חלומות של כה רבים מאתנו, בהם תושבי העוטף, תושבי הצפון וחיילי צה"ל. הענף שלא אכזב, שסיפק לנו נחמה, שהיה לזירה מאוחדת של אבל וכאב במדינה שבה לא מסוגלים לנהל אפילו טקס זיכרון רשמי אחד שיהיה מקובל על כולם. הענף האהוב הזה ספג חתיכת "נזק אגבי" שכל עסקניו לא מצליחים לתקן.