הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-65 התארח ברוך דגו, אחד הכדורגלנים הבולטים והמסקרנים שצמחו בישראל בתחילת שנות ה-2000. מי שעלה מאתיופיה כילד, פרץ בעירוני אשדוד והפך לכוכב במכבי תל אביב, זכה באליפות, כבש ארבעה שערים בקמפיין ליגת האלופות ובהמשך עבר לצד האדום של העיר, חזר לקריירה שלו ולכמה מהפרשות שהותירו בו את הצלקות העמוקות ביותר.
צפו במחצית בשכונה עם ברוך דגו
דגו דיבר בפתיחות על הבריחה של משפחתו מאתיופיה וההסתגלות בישראל, האיחוד הכואב בכדורגל האשדודי, החלום להגיע למכבי תל אביב, שתי ההופעות בלבד בנבחרת ישראל והכעס שנותר בו עד היום. הוא חשף מחדש את מערכת היחסים המורכבת עם דוד תשובה, אביו המאמץ, סיפר כיצד לדבריו גילה בהמשך התנהלות כספית מאחורי גבו ומה המחיר ששילם ביחסים עם אביו הביולוגי. בהמשך חזר לסאגת אבי נמני, הקללות וההטרדות שספג מאוהדי מכבי תל אביב, ארבעת השערים בליגת האלופות, המעבר להפועל תל אביב, הטעות במכבי נתניה, הפרשה בנבחרת הצעירה והחיים שבחר לעצמו כיום בפיתוח שחקנים צעירים.
על הילדות באתיופיה: "אני כילד פחות חוויתי את הקושי, כי אבא שלי היה בצבא האתיופי. הייתי כל היום משחק עם כדור. היינו בונים כדורים משקיות ניילון, עד שהיינו מצליחים לעשות משהו עגול, וככה היינו מעבירים את הזמן. אבל בתור יהודי היית צריך כל הזמן לא לדבר יותר מדי על היהדות".
על הבריחה מאתיופיה: "כשהתחילה המלחמה וכל הבלאגן חזרנו לאדיס אבבה, ומשם אבא שלי, כך התברר לנו אחר כך, תכנן את כל עניין הבריחה לארץ ישראל. הוא היה צריך לזייף דרכון כדי לצאת מהמדינה. אנשים שהלכו לצבא ולא חזרו – אף אחד לא ידע מה קרה להם".
על העלייה לישראל: "לשמחתי עליתי בטיסה. היו אחרים שעשו את הדרך דרך סודן וכל המקומות האלה וחוו דברים הרבה יותר קשים. אני הייתי ילד ולא הבנתי כל כך את כל הסיפור של ארץ ישראל ומדינת היהודים. זה היה יותר החלום של ההורים שלי".
על המעבר למרכז הקליטה: "כשנחתנו אתה פתאום רואה ישראלים, צבע אחר, לבנים, ואז אתה מגיע למרכז הקליטה ושוב רואה את כולם מהעדה. שם למדנו עברית. אחר כך עברתי לאשדוד, ושם התחלנו באמת לספוג את הישראליות, את היהדות ואת כל מה שסיפרו לי בתוך המטוס, כשעוד לא הבנתי לאן אנחנו טסים".
על החלום בעירוני אשדוד: "הייתי המעריץ שלהם. הייתי הולך כל היום לגדרות, תלוי שם וחולם שיום אחד אהיה שחקן מהמניין. ז'אן טלסניקוב ועמיר תורג'מן היו בשבילי החלום. בסופו של דבר זכיתי לשחק עם חלק מהכוכבים שגדלתי עליהם".
על האיחוד באשדוד: "לצערי, עד היום אתה רואה את התוצאות. זה כמו שתיקח את מכבי תל אביב והפועל תל אביב ותגיד שיום אחד מאחדים אותן. איך בן אדם שכל החיים גדל עם אדום או צהוב אמור פתאום לשים חולצה אחרת? הדרבים של עירוני והפועל אשדוד היו מטורפים. היום אתה רואה מה קרה וזה חבל וכואב".
על העזיבה למכבי תל אביב: "כשהפכנו למ.ס. אשדוד זה גם זירז את המעבר. בהתחלה הפועל חיפה עם רובי שפירא הציעה סכום גדול, אחר כך מכבי חיפה נכנסה, אבל היא רצתה אותי שנה מאוחר יותר. אני כבר רציתי להגיע לגדולות. ברגע שהדלת למכבי תל אביב נפתחה, רציתי מיד לעבור".
על החלום לשחק במכבי ת"א: "כשהייתי במרכז קליטה הייתה טלוויזיה שכל השכונה הייתה רואה בה ביחד. ראיתי את מכבי תל אביב ואמרתי: יום אחד אני אהיה שם. הייתי ילד מוזר במובן הזה, כל החיים הייתי עם כדור. כמה שנים אחר כך החלום התגשם".
על דוד תשובה והקשר שנרקם ביניהם: "זה היה שילוב של מנהל אישי ואבא. הכול היה באישור ההורים שלי. ההורים שלי עברו קושי מאוד גדול בישראל. אבא שלי, שהיה מפקד בצבא, ואמא שלי, שחיה שם כמו מלכה, הגיעו לפה והיו צריכים לעבוד מהבוקר עד הלילה כדי לפרנס. דוד נכנס לחיים שלי כשהייתי בערך בן 12 או 13. הוא קלט את הכישרון, התחבר אליי, עזר לי וחיבק אותי".
על המקום שתפס בחייו: "הוא נתן להורים שלי ביטחון. האמון נבנה, ואצלי אמון זה עולם ומלואו. ראיתי אותו כמו אבא שני. הוא ליווה אותי, עזר לי במשברים וברגעים הטובים והפחות טובים. בכל פעם שהיה לי קשה הוא היה שם, כדי שלא אפרוש ואמצא את עצמי שוב בשכונה".
על תחושת הפספוס מול הדור הנוכחי: "הלוואי שהייתי נולד בדור הזה. היום יש מסגרות, פנימיות, סוכנים שיודעים לכוון. אני הייתי צריך לעשות הרבה דברים לבד. אני אומר את זה בגאווה גדולה – ברמת השחקן שהייתי, אם אתה שם אותי היום, אני לא נמצא בארץ בכלל. ובטח שיש לי יותר מ-50 או 60 הופעות בנבחרת".
על שתי ההופעות בלבד בנבחרת ישראל: "זה הצער הכי גדול שלי. הייתי שחקן העונה, שיחקתי בליגת האלופות, עשיתי דברים במכבי תל אביב ובהפועל תל אביב, כמעט כל עונה באירופה – ובסוף שתי הופעות. אני לא יודע אם לקרוא לזה פוליטיקה או גם גזענות, אבל דברים מקצועיים בלבד זה לא היה מבחינתי".
על אברהם גרנט: "אברהם גרנט עשה את החטא הכי גדול לגביי מבחינה מקצועית, בטח בנבחרת ישראל. כשאני רואה היום שחקנים שמקבלים כבוד על עשרות הופעות, נקרע לי הלב. היו שחקנים שלא עשו 50 אחוז ממה שאני עשיתי בכדורגל הישראלי וקיבלו את החולצה הזאת".
על ארבעת השערים בליגת האלופות והכאב שנותר: "אני לא אוהב לדבר על עצמי, אבל הייתי שחקן גדול. ארבעה שערים בקמפיין אחד של ליגת האלופות, כל כך הרבה משחקים באירופה. לצערי גם לא נלחמתי מספיק. הייתי תמים, טוב מדי, הלכתי עם הזרם. זה משהו שכואב לי עד היום, הקטע של הנבחרת".
על הרגע שבו התחיל לחשוד בדוד תשובה: "זה קרה רק סביב גיל 29. לפני זה ניסו להעיר אותי, ובגלל זה אפילו לא דיברתי עם אבא שלי כמה שנים. חשבתי שאבא שלי טועה. באו אליו ואמרו לו דברים על כספים ועל ההתנהלות בעניינים שלי, ואני אמרתי לו לא להאמין, שרוצים להרוס את הקשר. עצמתי עיניים".
על מה שלדבריו גילה בהמשך: "ראיתי אותו כאבא לכל דבר. ואז יום אחד אתה מגלה שנעשו דברים מאחורי הגב שלך – בהתנהלות מול קבוצות, בחשבונות בנק ובכספים. זה הדבר שכאב. הכסף פחות מלווה אותי היום. מה שמלווה אותי זה אבא שלי, זכרונו לברכה, והעובדה שפספסתי כמה שנים טובות איתו כי לא האמנתי לו ולא הקשבתי לו".
על ההחלטה להתחיל מחדש: "עשיתי את כל הבדיקות וניסו לעזור לי, אבל כשהבנתי שזה לא הולך לשום מקום אמרתי לעצמי: סטופ, מתחילים מאפס. האמונה שלי הייתה מאוד גדולה, והתחלתי לבנות את עצמי מחדש".
על התקופה הקשה בחייו: "הייתי במקום הכי נמוך. היו לילות של בכי, רגעים קשים מאוד, מחשבות של מה נשאר לי עכשיו, כאילו הכול נעלם ואני כלום. אבל מהתחתית של התחתית ידעתי לקום. אחרי כל הבכי והכאב קמתי כמו גדול ונלחמתי".
על המעבר לקפריסין והיד שהושיט ניר קלינגר: "לא שיחקתי חודשיים או שלושה, הראש שלי בכלל לא היה בכדורגל. ניר התקשר ואמר לי: תבוא, תדאג רק לשחק, אני אטפל בהכול. הייתי צריך באותו רגע את המילה הזאת. ארזתי מזוודה והלכתי. כסף כבר לא עניין אותי, רק להתרחק מכל מה שחוויתי ולהתחיל מחדש".
על האמון שנתן באנשים: "אנחנו עדה מאוד טובה, מחבקת, מכבדת ונותנת אמון. וכשאנחנו נותנים אמון, זה לא 50 אחוז – זה עד הסוף. לפעמים זה פוגע, וכשזה פוגע זה כואב. אני ידעתי לקום ולהילחם, וזה מה שהציל אותי".
על מכבי תל אביב ואבי נמני בתחילת הדרך: "כשהגעתי למכבי, אבי היה עבורי דמות שהערצתי. לשחק איתו היה חלום. היחסים בינינו היו טובים מאוד. הייתי ילד בן 18 וחצי, בדיוק התגייסתי, והוא כבר היה הכוכב הגדול והדמות הכי נערצת בקהל".
על המשחק מול מכבי חיפה שבו נמני סופסל: "אף אחד לא ידע. גם יומיים לפני המשחק לא היה הרכב. כמה דקות לפני שיצאנו לחימום בקריית אליעזר ניר הודיע. נכנסתי להלם. מצד שני הייתי מתוכנת להצליח. ידעתי שאם אנחנו לא מנצחים, העונה נגמרת".
על סדר העדיפויות שלו באותה תקופה: "חשבתי קודם כל על מכבי תל אביב. אם הייתי חושב קודם על ברוך דגו, כשהתחיל כל הבלאגן הייתי קם והולך מהר מאוד. אבל חשבתי רק על המועדון. רציתי להביא לו הצלחות ותארים".
על מה שקרה לאחר מכן מול חלק מהקהל: "אחרי המשחק התחילו להגיע אוהדים לקרית שלום. באותה תקופה הם היו יכולים לשבת בתוך המתחם בזמן האימונים. טלפונים בלי הפסקה, הודעות בלי הפסקה. אני שאלתי את עצמי: מה עשיתי? מה לא בסדר? המאמן קיבל החלטה, אבל איכשהו קישרו את זה אליי".
על היחסים עם נמני שהשתנו: "בהתחלה הכול היה רגיל. ככל שהוא היה מחוץ להרכב ואני שיחקתי על התפקיד שלו, כבשתי ובישלתי, והקבוצה התחילה לנצח ולהתקרב למכבי חיפה, הרגשתי את הקור. כבר לא היה אותו דיבור ולא אותה התנהלות בינינו".
על היחס שספג: "הייתי מבקיע שער שמנצח משחק ומקללים אותי. אני לא מבקיע נגד הקבוצה שלי, אני מבקיע בשביל מכבי תל אביב. היו גם הרבה אוהדים שעודדו ותמכו בי, אבל הקומץ הקטן עשה את כל הרעש ונתן לי להרגיש לא רצוי".
על מעמדו של נמני: "באותו זמן אבי נמני היה יותר גדול ויותר חזק מכל אחד שנמצא במועדון, כולל הבעלים".
על המחשבה לעזוב: "הקול הפנימי אמר לי לקום וללכת. לא יכולתי יותר. מצד שני רציתי להישאר, כי אהבתי את מכבי תל אביב ונתתי לה חמש שנים".
על הפציעה הקשה: "זה גם הציל אותי וגם פגע בי אנושות. אולי קיבלתי קצת שקט מכל הבלאגן, אבל הייתי אמור לצאת לחו"ל. אם אני לא שובר את הרגל, לדעתי אני לוקח אליפות ומשם כבר לא נשאר במכבי תל אביב. השיקום היה תשעה חודשים, ועד שבאמת חזרתי לעצמי לקח שנה וחצי".
על קמפיין ליגת האלופות: "גם כשאבי בכלל לא היה במועדון, המשכתי לחוות את אותו יחס מחלק מהאנשים. אתה נותן ארבעה שערים בליגת האלופות, עוזר לקבוצה לעשות דברים גדולים, ועדיין אתה מתמודד עם כל הדבר הזה".
על ההשוואה לדור הנוכחי: "תחשוב שהיום מזיזים כוכב גדול ודור פרץ פורח במקומו, ואז שער 11 עושה לדור פרץ את המוות. היום זה לא יכול לקרות באותה צורה, כי יש בעלים חזק שיודע לנהל, שם את האנשים הנכונים ולא נותן לאף אחד לפגוע בשחקנים שלו".
על חזרתו של נמני למכבי: "ברגע שאבי חזר ידעתי שאני לא אהיה שם. לא כי לא רציתי. הגיעו מאות אוהדים כבר בתחילת האימונים, ואתה מרגיש את האנטי ואת הקללות. הכניסו אותי לסיפור שלא הייתי קשור אליו בכלל".
על המחנאות במועדון: "עם הזמן נהיה סלט שהיה קשה לעצור. לא היה מישהו מספיק חזק במועדון שיבוא ויחתוך את הדברים. כשניר הזיז גם את אבי וגם את טל בנין, הקהל עוד יותר התהפך, ומצאו קורבן – ברוך דגו, כי ברוך דגו משחק על התפקיד של אבי".
על הדרך להפועל תל אביב: "היו לי דיבורים עם מכבי חיפה ועם בית"ר ירושלים, אבל מכבי לא רצתה שאעבור למועדון גדול. אמרתי: אם אני לא הולך למועדון גדול, מצדי אשב בבית. חצי שנה לפני זה שמתי ארבעה גולים בליגת האלופות, וחודשיים קודם לא נתתם לי לצאת לאירופה. פתאום הכול התהפך".
על השיחה ששינתה את הכול: "דרור קשטן התקשר ואמר לי שהוא רוצה אותי בהפועל תל אביב. ידעתי שזה יעשה בלאגן, אבל לא עניין אותי הצהוב והאדום. רציתי להישאר במועדון גדול, והפועל תל אביב מבחינתי הייתה מועדון גדול".
על האולטימטום למכבי: "אמרתי להם: או בבית או הפועל תל אביב. אתם נשברתם מול הקומץ והחלטתם להחזיר את אבי, ואתם רוצים שאני לא אהיה פה כדי להרגיע אותם? אז אני אלך לאן שאני רוצה. אחרי כמה שבועות הם הבינו שאני לא נשבר ושחררו אותי".
על שלוש השנים בהפועל תל אביב: "אולי זה הדבר הכי טוב שקרה לי. אחרי כל מה שסבלתי בשנתיים האחרונות במכבי, קיבלתי בהפועל אהבה מאוד גדולה וחיבוק. היו לי שם שלוש שנים באמת מופלאות".
על הניצחון בחטאפה: "הגענו בלי שום מטרה ובלי לחץ. אמרנו לעצמנו שרק אפשר להרוויח. נתנו עבודה טקטית מושלמת והיה גם הרבה מזל. הבעיטה החופשית שלי בכלל הייתה הגבהה – רציתי להגביה חד כך שאם אף אחד לא נוגע, הכדור ילך לשער. זה בדיוק מה שקרה. אף אחד לא נגע והוא נכנס".
על הקדנציה בהפועל: "חוויתי שם ארבעה או חמישה מאמנים בשלוש שנים. כל אחד עולם ומלואו, כל אחד בסגנון אחר ובאופי אחר. ידעתי לקחת מכל אחד את הדברים הטובים ולשים בצד את הפחות טובים".
על העזיבה למכבי נתניה: "עשיתי טעות גם שם. רציתי סוף סוף לצאת החוצה, לא קיבלתי הצעה מספיק טובה מחו"ל, ואז מכבי נתניה הציעה לי בערך פי חמישה בשכר. יום אחרי שסיכמתי שם חזרתי הביתה ואמרתי לעצמי: עשיתי טעות".
על התחושה בנתניה: "לא נהניתי מהכסף. שילמו לי הרבה, אבל בתוך תוכי הרגשתי שנתניה באותו זמן לא הייתה המקום בשבילי. הרגשתי שעשיתי את זה מתוך לחץ, ומרגע החתימה כבר חיפשתי איך לצאת".
על החזרה לאשדוד: "חזרתי לכמה חודשים, ובאותה תקופה גם היה הפיצוץ עם דוד. הראש שלי כבר לא היה בכדורגל. הייתי במקום מאוד נמוך, מאוד שחור. התחלתי להתפשר על דברים שלא דמיינתי שאתפשר עליהם".
על פרשת הנבחרת הצעירה: "הייתי ילד בן 21, ואני לא אשכח את זה לעולם. אתה נגרר עם חבר'ה שאומרים לך: בוא, זה כלום, ולא אומרים לך מראש למה אתה מגיע. אתה נכנס לחדר ורואה את מה שאתה רואה, ולוקח לך זמן להבין. בסוף גילו שגם אני הייתי שם, וידעתי שאני הולך להיענש. ספגתי את כל הדבר הזה ואני מתנצל. זה לא משהו שמתאים לי, אבל נגררתי. הייתי אחד השחקנים הצעירים ביותר בנבחרת האולימפית. בסופו של דבר נענשתי בגדול על זה שהייתי שם בחדר".
על הבחירה לא לפתח קריירת אימון בבוגרים: "אותי פחות מעניינת קריירת אימון בבוגרים. אם הייתי רוצה להיות שם, הייתי שם. התשוקה שלי היא לפתח שחקנים צעירים, ללמד, להדריך ולהעביר להם את הדברים שאני עברתי".
על העבודה עם בני נוער: "אני רואה היום ילדים שנופלים בדרך. אני הולך לבתי ספר, מדבר עם מורים ועם הורים, עם הרווחה ועם אנשי מועצה, כדי לכוון ילד ולעזור לו. גם אם הוא לא יהיה שחקן כדורגל, לפחות אדע שהוא במקום טוב ולא חוזר אחורה".
על האחריות שלקח בגן יבנה: "לפני כמה שנים קיבלתי אתגר להקים מועדון כמעט מכלום. התחלנו משתי קבוצות, אחר כך ארבע, והיום יש כמעט 400 ילדים, בית ספר לכדורגל, עשר קבוצות מחלקה עד נוער וקבוצת בוגרים. בתוך חמש שנים הפכנו למועדון שמכירים בכל האזור. זו עבודה מאוד קשה, אבל זה עושה אותי גאה".
על החזרה לעירוני אשדוד אחרי הפרישה: "כל הזמן אמרתי שאם אפרוש, אני רוצה לפרוש בעירוני ולהחזיר משהו למקום שנתן לי. כשקמה קבוצת האוהדים באתי ועשיתי את זה בהתנדבות ובאהבה גדולה".
על הסיבות שעזב את עירוני אשדוד: "בסוף נכנסה פוליטיקה. כשאין עזרה כלכלית ואין מספיק אוהדים שתומכים כל שנה, קשה לסחוב. גם בתוך הוועד רציתי להביא את הידע שלי כשחקן עבר, אבל כל דבר הפך להצבעות והתנגדויות. אני אוהב שנותנים לי את המגרש ואומרים לי לנהל. כשהבנתי שזה כבר פוגע גם בחיים הפרטיים שלי, קמתי והלכתי".
מה דעתך על הכתבה?